אזהרה! מאמר פרובוקטיבי

הכותרת אמורה לגרום לסולדים מפרובוקציה לוותר על קריאת המאמר. אלא שהסקרנות הטבעית דוחקת לקרוא. ולפני שאתם ממשיכים, אני חוזר על אזהרתי: למרות שמדובר בנושא שראוי לעסוק בו - הוא פרובוקטיבי, ויש אפילו שיגידו גס. ואחרי שהזהרתי, אני מרגיש חופשי להאיר בזרקור מכירת אמנות באמצעות וידויים הקשורים לאיברי-המין. האדם נולד סקרן. בזכות הסקרנות, האנושות התפתחה. הסקרנות היא דחף אינטליגנטי, חצי נשלט לדעת עוד ועוד. יש נושאי סקרנות "מכובדים" (מדע), ויש שאינם "מכובדים" (רכילות) - למרות שהיא טבעית. הסקרנות הבלתי מכובדת מביכה וממכרת. אין נושא יותר מסקרן את האנושות מאיברי-מין פעילים. הכי מסקרן - איברי-המין של "מפורסמים". אם משה קצב יכתוב ספר על כניעתו לבוס השוכן בתחתוניו, אין לי ספק שמדובר בספר שיהפוך לרב-מכר בתוך זמן קצר - אפילו אם החוויות שחווה אינן חריגות. הוא כמובן לא יעשה זאת מחמת המבוכה, אבל דיוואיין - זונה אמריקנית - נתפסה על-ידי משטרת לוס-אנג'לס כשהיא מוצצת לשחקן הקולנוע יו גרנט. בזכות הלקוח המפורסם, התקשורת האלילה אותה. כמפורסמת, היא חדלה מעיסוקה הבזוי, והתפרנסה לא רע מ... מוצא פיה. ממוצצת נחותה היא הפכה למרצה מבוקשת. חובבי המוזיקה הקלה בישראל מכירים את הזמר הנפלא הראל סקעת. כמו רבים מזמרי ישראל, גם סקעת הוציא דיסק לקראת החגים. כדי לעזור במכירתו - התראיין הכוכב לידיעות אחרונות (28.9.11). מי שרצה - וכנראה רבים רצו - קרא כמה מילים על יצירתו החדשה. מה שעשה את הראיון למעניין היא העובדה שהראל סקעת נאות לחשוף עוד, על החיים מחוץ לארון. רוב הראיון היה על סקעת ההומו. מדובר בעסקה בלתי כתובה בין העיתון לבין האמן. שניהם רוצים למכור. על מפגש האינטרסים הזה ניתן לומר - "זה נהנה, וזה לא חסר". האמן רוצה לעורר באזז סביב הדיסק החדש, והמו"ל רוצה למכור - מה שיותר עיתונים. סיפורי רקטום של ידוענים מעוררים סקרנות. למה? ככה. חולשת אנוש. השורות ממגנטות, ומציידות את הרכלנים בנושאים עסיסיים. שבוע קודם (23.9.11) - אותו עיתון הביא ראיון עם השחקן מיקי ליאון. בכותרת המשנה קראנו על שחקן פרובוקטיבי ש"בפעם הראשונה" חושף אורח-חיים פרוע הכולל "סטוצים פרועים", שזה במילים פשוטות לחיות עם זין מרדן, הסובל (?) מבולימיה ומהפרעת קשב. הזין המופרע, כך נרמז (ציטוט:), "כמעט קבר לו את הקריירה". אבל לא רק אמנים גברים נאותו לקדם את הקריירה שלהם באמצעות וידויים על איברי הריגוש. גם נשים. בתחילת החודש (מעריב, 2.9.11), האמנית קורין אלאל חשפה עוד. לגלות לנו שהיא לסבית - זה ישן. העיתון רצה משהו חדש: "תקיפה מינית בגיל 8" זה סיפור. לעומתה, הזמרת רונית שחר - גם כאן כדי למכור אלבום חדש - הפתיעה וגילתה לנו על מערכת יחסים לסבית. אני רוצה לכתוב משהו גם על הזמר/ת דן/ה אינטרנשיונל, אבל האצבע המקישה ממאנת. התופעה לפיה מוכרים יצירה באמצעות חשיפה הקשורה לאיברי-מין איננה חדשה. הלכתי לארכיון, ומצאתי מספר וידויים. מכולם בחרתי את ה"וידוי" של הסופרת חנה גולדברג. תחושתי הסובייקטיבית: היא לא ממש גאה בעסקה שעשתה עם העיתון. גם היא - כדי למכור ספר שזה עתה יצא לשוק, התראיינה לידיעות אחרונות. הווידוי שהנפיקה היה עסיסי: "אני אוהבת זין גדול"! תגידו לא יפה, עיתון מכובד, אבל בעידן הרייטינג, ה"לא יפה" מוכר. כדי שלא תחשבו שאני ממציא, הלכתי לארכיון. שופופו...