לפני שבועיים יצאה לאור בארצות-הברית ביוגרפיה של אחת מלהקות הרוק הטובות והחשובות בהיסטוריה של הרוק העולמי. היא נכתבה על-ידי העיתונאי הבריטי ריצ'י יורק, שנחשב מקורב ללהקה. הביוגרפיה שכתב יורק על להקת הרוק "לד זפלין" מורכבת ועמוסת פרטים, ופותחת צוהר קטן לפענוח סוד קסמה והשפעתה של הלהקה.
הוא מביא בביוגרפיה מידע מפורט על אודות התנהלות מפוקפקת מאחורי הקלעים, כולל מעשי אלימות או שימוש בסמים, אך לא שופט את חברי הלהקה. כמו-כן, הוא מספר על שערוריות אשר אפפו את חברי הלהקה שהורחבו בעיתונות הצהובה בבריטניה.
"לד זפלין" - פרטים הלהקה נוסדה בלונדון בשנת 1968 על-ידי הגיטריסט ג'יימי פייג'. בשלב מסוים מאס פייג' בתחזוק אולפן ההקלטות והחליט לממש את הפונטציאל המוזיקלי שלו: הוא הצטרף להרכב בשם "ציפורי החצר" אשר הצליח מאוד באותן שנים, אך סבל מחוסר יציבות כרוני. בין חברי ההרכב ניתן למנות את אריק קלפטון וג'ף בק. כאשר התפרק ההרכב רצה פייג' להקים אותו מחדש תחת השם "ציפורי החצר החדשות". אך מה שיצא בפועל היה להקה בשם "לד זפלין".
אחרי שחיפש סולן ברחבי בריטניה התרשם פייג' מצעיר אלמוני אותו שמע מול קהל קטן מאוד. שמו היה רוברט פלאנט, והוא סולק מלהקה אחרת אשר ייסד בעצמו. לאחר מכן חיפשו פייג' ופלאנט מתופף שיותיר חותם מאחוריו. כך הם הגיעו לג'ון בונהם שנחשב כחריג בסצנה הלונדונית הרגועה, מאחר שנטה להרעיש יתר על המידה.
בהמשך הם צירפו בסיסט וקלידן והחלו להופיע ברחבי בריטניה. בתחילה הם לא קצרו הצלחה גדולה, אך השינוי החל כאשר מנהל הלהקה פיטר גרנט השיג חוזה עם חברת תקליטים גדולה בארצות-הברית. התקליט הראשון יצא בשנת 1969, אך הם דורגו במקום השביעי ברשימת האלבומים הנמכרים.
באותה שנה הוציאה הלהקה את אלבומה השני שהיה אלבום חלוצי בסגנון הרוק-מטאל אשר בהמשך יהווה השראה ללהקות רוק כ"רובים ושושנים" ו"נירוונה". בתחילה דורג האלבום במקום השני אחרי "אבי רואד" של הביטלס, אך מקץ 11 שבועות קיבלו חברי הלהקה מברק שבישר להם שהם במקום הראשון במצעד המכירות האמריקני. האלבום צעד בראש המצעד במשך שבעה שבועות עד שהודח בידי אלבום המופת של הצמד סיימון וגרפונקל "גשם על מים סוערים".
בשנת 1970 נכתב הלהיט הגדול הראשון של הלהקה - "מדרגות לגן-עדן".
שיטת העבודה של לד זפלין בניגוד ללהקות רוק אחרות, לד זפלין סירבה לשחרר סינגלים לרדיו, מה שהוביל לעימותים קשים בין חברי הלהקה לבין הגופים המסחריים ששיתפו איתם פעולה. וכך, בלי אוסף שירים שכל ילד מכיר, התבטאה ההצלחה שלהם במכירות תקליטים לקהלים שהעדיפו לדלג על התקשורת האלקטרונית ולהגיע להופעות הגדולות באצטדיונים. רוב עיתוני המוזיקה היו עוינים כלפי חברי הלהקה והרבו לבקר אותם.
בשנת 1971 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי בו נכלל הלהיט "מדרגות לגן-עדן", שנחשב כיצירה מורכבת הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת הטקסט שנכתב על-ידי הסולן רוברט פלאנט. לקראת אמצע שנות ה-70 התחזק מעמדה של לד זפלין וגם מבחינה תקשורתית היא החלה לקבל תגובות אוהדות ומפרגנות. כך, למשל, ב-1975 העניק להם מגזין המוזיקה היוקרתי "מלודי מייקר" סדרת תארים בעקבות סקרים אשר ערך בין קוראיו. המגזין "רולינג סטון" רצה לראיין את חברי הלהקה אך אלו סירבו בנימוס.
אך בד-בבד עם ההצלחה דלף מידע על אודות התנהלות בעייתית של חברי ההרכב מאחורי הקלעים. כך, למשל, כאשר פייג' עבד עם הקולנוען קנת אנגר על פסקול לסרט, בישר הבמאי לתקשורת שלא ניתן לעבוד עם מנהיג הלהקה בגלל התמכרותו לסמים. את הלהקה ליוו פרסומים שליליים על הרס רכוש בבתי-מלון יוקרתיים שבהם התארחו חברי הלהקה, ולעיתים גם על אלימות ומכות מאחורי הקלעים ובמקומות ציבוריים.
התפרקות הלהקה באמצע שנות ה-70, כאשר הלהקה הייתה בשיא הצלחתה, נחתו על חבריה צרות אישיות אשר האטו את קצב היצירה וגרמו לשיבוש תוכניותיהם. הסולן רוברט פלאנט עבר תאונה קשה ואיבד את בנו שמת כתוצאה מחיידק אלים. כתוצאה מכך לא הופיעה הלהקה במשך יותר משנה. אך הקהל הביע את אמונו בלהקה, ולשני המופעים הגדולים הגיעו לא פחות מ-400 אלף איש.
ב-1979 הצליחו חברי הלהקה לשכנע את הסולן פלאנט להופיע בשני מופעי ראווה בלונדון. אך התקשורת הבריטית גיחכה לנוכח ניסיון הקאמבק של הלהקה המזדקנת.
ב-27 ביוני 1980 התמוטט המתופף בונהם במהלך הופעה בגרמניה כתוצאה מהתמכרות להרואין. אך ללהקה נקבע סבב הופעות נוסף בארצות-הברית. לאחר מספר חודשים יצאה הודעה בדבר מותו של בונהם בן ה-32. סיבת המוות הייתה שילוב קטלני של לקיחת תרופה נגד דיכאון ושתיית וודקה. בכך הקיץ הקץ על להקת הרוק ששינתה את מוסיקת המטאל העולמית.
