אז מה היה לנו: הסכמי אוסלו שנטרפו באינתיפאדת אל-אקצה, תוכנית קלינטון שלא הספיקה לפלשתינים ומפגש ברק-ערפאת שנסתיים בלא כלום והצעות אולמרט לאבו מאזן שלא הניבו התקדמות אף הן. "חזון המדינה הפלשתינית" של הנשיא בוש, כשלב אחרון ב"מפת הדרכים" שהפך בידי הנשיא אובמה ומדינות הקוורטט ליעד של "שתי מדינות לשני עמים" על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, תוך שמירה על גושי התיישבות וחילופי שטחים במקביל ונראה שהביא עלינו את פניית הפלשתינים לאו"ם.
ממשלות ישראל חתרו כל השנים להשגת הסדר מדיני שיסיים את הסכסוך ולו גם במחיר כואב של וויתור על מימוש זכויות היסטוריות בארץ אבות, אך ללא הצלחה, בעיקר משום שב"מכניזם אוסלו" מובנה מנגנון הדרגתיות פגום, על פיו יש להתקדם בתהליך בו לאורך זמן אמורה מדינת ישראל למסור "נכסים" כבדי משקל (רבי ערך) שלה, בתמורה לקבלת "נכסים" דלי משקל מהפלשתינים, מה שהשאיר את הבעיה הקשה ביותר, בעיית הפליטים, לסוף וללא מענה ברור וכך היו הפלשתינים שותפים למו"מ ובה בעת המשיכו לדבוק ב"אסטרטגיית השלבים" המסורתית שלהם.
היה עלינו ללמוד לקח ולהציב את הטיפול בבעיית הפליטים ("פליטים תחילה") כנושא ראשון בסדר הקדימויות, לפני ירושלים ולפני הסדר הגבולות.
במשך השנים, "נשכחו" הנסיבות והסיבות אשר בשלהן נכבשו על ידנו הגדה המערבית, הגולן ורצועת עזה. מלחמת ששת הימים הסירה מעלינו את האיום לחיסול הישות הציונית אשר קמה ב 1948. נשכח ה"תיאבון" שהלך וגדל במדינות ערב הסובבות אותנו ומצרים בראשות עבד אל נאצר, לקום עלינו ולחסל אותנו ב"סיבוב שני". רעיון זה נצמח בעיקר מהעובדה שמלחמת השחרור נסתיימה בגבולות בלתי אפשריים להגנה, מה שמכונה כיום "גבולות 67".
מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, בגב ההר ובבקעת הירדן כמו גם ברמת הגולן, נועד להיות התשתית לעיצוב גבולות ביטחון בני הגנה (מי זוכר את החלטה 242 של מועצת הביטחון). דור חדש קם, בארץ ואף בעולם אצל מי שהם "ידידינו", אשר מתעלם או שאינו יודע דבר על הסיבה ליציאתנו למכת המנע של מלחמת ששת הימים, כאילו בקיץ 1967 "סבלנו" משעמום ומחוסר עניין, קמנו, "חצינו את הסודטים" והשתלטנו על שטחים ואוכלוסיה פלשתינית שוחרת שלום.
"נשכחו" גם העובדות וההקשרים ההיסטוריים אשר בשלהם נולד הכיבוש, אשר אינו מטרה לכשעצמו אלא רע הכרחי שנגזר עלינו לקיימו, כל עוד לא נוצר הסדר אחר המבטיח לנו קיום בר קיימא לטווח ארוך.
במשך כל שנות המו"מ הבינו אבו מאזן והנהגת הרשות הפלשתינית כי אין להם כל סיכוי למימוש זכות שיבת הפליטים לדורותיהם, למדינת ישראל בתוך גבולותיה בכל הסדר שיהיה (וגם אם לא יהיה הסדר) ובעניין זה עמדת ישראל מקובלת ככלל על ארה"ב, על מדינות הקוורטט וגם על מדינות נוספות בעולם.
היעדר הסכמה והצהרה של הפלשתינים בדבר ויתור על מימוש זכות השיבה היא המכשול העיקרי לשלום. לו רצו אלה בכנות לשבת למו"מ רציני היו מודיעים מראש על הסכמתם לויתור על זכות השיבה (אשר כאמור ממילא לא תתממש). או אז, ניתן יהיה לפתוח במו"מ רציני, משום שזה יהיה איתות לשינוי אמיתי מצידם, שיאפשר לישראל לתרום את חלקה בנושא זה וגם לבצע "וויתורים כואבים". כל עוד זה לא קורה, יהיה עלינו להמשיך ולנהל את הסכסוך בינינו לבין שכנינו, במיטב האפשרי.
