פרשנים מדיניים כתבו כי על-אף העובדה שנאומו של הנשיא עבאס בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר כלל התקפה עוקצנית על ישראל, הנאום כלל גם ויתור היסטורי על השאיפות הטריטוריאליות הפלשתיניות לשטחים שמעבר לגבולות הארבעה ביוני 1967.
מחמוד עבאס אכן ציין בנאומו כי הבקשה למתן מעמד של חברה באו"ם הומצאה "על בסיס הגבולות של ה-4 ביוני 1967, עם ירושלים כבירתה של המדינה העתידה לקום". קביעה זו זכתה לחיזוק כאשר עבאס הוסיף כי "מטרתו של העם הפלשתיני היא מימוש זכויותיו הלאומיות, הבלתי ניתנות לערעור במדינתו העצמאית פלשתין, עם מזרח ירושלים כבירתה, אשר תשתרע על כלל שטחי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית ורצועת עזה, שאותן כבשה ישראל במלחמת יוני 1967". לניסוח זה נוסף נספח אשר דרש "את השגתו של פתרון צודק ומוסכם הדדית לסוגית הפליטים הפלשתינים בהתאם להחלטה 194, כפי שהדבר מנוסח ביוזמת השלום הערבית".
בשונה מן הנאום, הבקשה שהומצאה הלכה למעשה על-ידי הפלשתינים מתחילה בהצהרה אשר לפיה הבקשה לקבלת מעמד של חברה מבוססת על שני מסמכים, "החלטה מספר 181 (II) של העצרת הכללית של האו"ם מתאריך 29 בנובמבר 1947, כמו גם הצהרת העצמאות של מדינת פלשתין מתאריך 15 בנובמבר 1988". הבקשה שהומצאה למוסדות האו"ם כדי להתקבל כחברה אינה מתייחסת כלל לקווי 1967 או לגבולותיה של המדינה הפלשתינית. במכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות אשר צורף כנספח לבקשה,
1 כותב מחמוד עבאס כי "הרוב המכריע של הקהילה הבינלאומית הביע את תמיכתו בזכויותינו הבלתי ניתנות לערעור כעם, לרבות למדינה, על-ידי הענקת הכרה בילטראלית במדינה פלשתינית על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967, עם מזרח ירושלים כבירתה".
במילים אחרות, המכתב מציין כי הקהילה הבינלאומית תומכת בעיקרון של קווי 1967, אך הוא שוב אינו מציין מה הפלשתינים עצמם רואים כגבול שלהם. כמו בנאום, המכתב מוסיף ומציין כי הבקשה להתקבל כחברה מבוצעת בהתאמה עם זכויותיהם של הפליטים הפלשתינים על-פי החוק הבינלאומי וההחלטות הרלוונטיות של האו"ם, ובכלל זה בהתאם להחלטה 194 (III)".
מן ההיבט החוקי, אין הפלשתינים חייבים לציין בבקשה זו להכרה בפלשתין כחברה בארגון האו"ם מה הם מעריכים כגבולותיהם. עם זאת, לשני המסמכים אליהם הם מתייחסים בבקשתם, הלא הם החלטה 181 (תוכנית החלוקה משנת 1947) והצהרת העצמאות הפלשתינית משנת 1988 אין כל קשר לגבולות 1967. הצהרת 1988
2 נוסחה בעמימות במתכוון בכל הנוגע לגבולות, תוך שהיא ציינה, "הקמת מדינת פלשתין בטריטוריה הפלשתינית שלנו
3 עם בירתה ירושלים (אל קודס א-שריף)". תוכנית החלוקה של שנת 1947 המליצה על גבולות, אשר, בין היתר, העניקו כמעט את כל הגליל ואת באר שבע למדינה הערבית המוצעת והוציאו את ירושלים הן מן המדינה הערבית והן מזו היהודית. תוכנית החלוקה של 1947 נדחתה בזמנו הן על-ידי הפלשתינים והן על-ידי כלל מדינות ערב. העובדה, אם כן, כי שני המסמכים דלעיל הם היחידים שאליהם ניתנה התייחסות בבקשה הפלשתינית שהופנתה לאומות המאוחדות בשנת 2011, היא בחירה בלתי מוצלחת, בנוסף להיותה עובדה הקוראת תיגר על הדעה הרווחת, אשר לפיה ויתרו הפלשתינים באופן רשמי על כל תביעה לשטח מן התקופה שקדמה לחודש יוני 1967. בנוסף, ההצהרה משנת 1988 ציינה באופן מפורש כי "מדינת פלשתין היא מדינה ערבית, חלק בלתי נפרד ובלתי ניתן לחלוקה מהאומה הערבית". לנוכח התבטאות פלשתינית זו, הופכות השאלות באשר לסירובם העיקש של הפלשתינים להכיר בישראל כבביתו הלאומי של העם היהודי לנוקבות במיוחד.
הסוגיה החשובה הנוספת העולה בבקשה הפלשתינית לקבלת הכרה במדינה, היא הדרישה, כי בנוסף למדינה הפלשתינית יהיה חייב להינתן פתרון לבעיית הפליטים הערביים "בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 194". החלטה זו של האו"ם המליצה על כך כי "יותר לפליטים, אשר יהיו מעוניינים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות כן במועד המוקדם ביותר שבו הדבר יהיה בר-ביצוע"
4 העמדה הפלשתינית גורסת כי המונח פליט חל על צאצאי פליטים, וכי לכן קיימים בעת הזו כ-5 מיליון פליטים פלשתינים
5. הפלשתינים ציינו, בה בעת, כי הם אינם מצפים לכך שישראל תקלוט הלכה למעשה חמישה מיליון ערבים פלשתינים, וכי הם נכונים לנהל משא-ומתן על יישומה של סוגיה זו. עם זאת, הם ממשיכים לדרוש כי ישראל תקבל את העיקרון של החלטת האו"ם מספר 194 וכי היא תיאות לנהל משא-ומתן על-פי החלטה זו. נראה כי בנוסח בקשתם לאומות המאוחדות הם מדגישים זאת כתנאי בל-יעבור.
למרות שלמראית עין הוא מגביל את הדרישות הטריטוריאליות הפלשתיניות לגבולות 1967, בדיקה מדוקדקת יותר של הטקסט מצביעה על כך כי הפנייה הפלשתינית לאו"ם בבקשה להכרה במדינה כרוכה בתנאים ודרישות שעלולים להעלות קשיים עצומים בכל משא-ומתן עתידי. בנאומו בפני העצרת הכללית הזכיר הנשיא מחמוד עבאס את הנושאים "ירושלים, הפליטים הפלשתינים, התנחלויות, גבולות, ביטחון ומים" אשר בגינם יהיה חייב להתנהל משא-ומתן בין הצדדים. סוגיות אלה יוכלו להיות מיושבות אך ורק באמצעות משא-ומתן, והמצאת הבקשה הפלשתינית לאו"ם, על מרכיביה המטרידים, לא עומדת להפוך את התהליך הזה לפשוט יותר.
