לפני שניםרבות נעשה מעשה נבלה בישראל. באותם ימים חברה קבוצת המורכבת מפוליטיקאים ישראלים ועוזריהם אל גדולי השונאים שקמו לעם היהודי בדורנו ובמעשה תרמית, בניגוד לחוק ומאחורי גבה של ממשלה נבחרת ניהלה משא-ומתן עם רוצחים ומחבלים - במטרה להביאם לשכון בקרבנו.
קצרה היריעה מלפרט את השתלשלות העניינים כולה. נזכיר אך בקיצור שבמשא-ומתן חשאי, בשיתוף מדינות זרות, במחשכים ורחוק מהעין הציבורית נרקמה מזימת אוסלו. בשלב היציאה של המזימה מן הארון כבר הייתה זו בשלה ומוגמרת, הונחה לפתחו של
יצחק רבין וזה האחרון בשילוב ידיים עם
שמעון פרס, מי שהוא עצמו כינה בעבר כחתרן בלתי נלאה, חצו את הרוביקון ואמצו את ההסכם המתגבש.
הצבע הירוק של מדשאות הבית הלבן לא הצליח להסתיר את החרפה עת לחץ ראש ממשלת ישראל את ידי גדול הרוצחים בדורנו ובעוד עיני ההוזים בהקיץ דומעות מאושר (או שמא מעושר...?) רגשה הארץ וסערה תחת מחאות ה"קיצונים" מהימין.
אלה הפגינו נגד יבוא הרוצחים לארץ, התחננו לבל יינתנו להם רובים, מחו על העוול המוסרי וביכו את השכול הקרב ובא. בכל הזדמנות זלזל רבין במתנגדי ההסכם, לעג להיותם "פחדני השלום" ולימים אף
הצהיר חגיגית כי "לא היו קטיושות מעזה ולא יהיו קטיושות מעזה". התוצאות הרות האסון לא אחרו לבוא.
המחבלים הרוצחים בהנהגת ערפאת יימח שמו פשטו על הארץ כולה במעשי טרור ורצח חסרי תקדים,זה ברצותם להמשיך את התנופה של אוסלו ולחסל אחת ולתמיד את הבעיה היהודית בארץ ישראל. תאוות הרצח הנאצית בה ניחנו לא פסחה על איש. משפחות נטבחו בבית בשנתן, נוסעים תמימים נקטלו בדרכים, אנשי עמל, תיירים, ילדים,נשים זקנים התפוצצו לרסיסים באוטובוסים. ילדים בתחפושות פורים, צעירים במסיבות ומסובים בליל הסדר היו לבשר התותחים של קנוניית אוסלו.
העם היושב בציון הוכה בשכול, יתמות ויגון ואין מושיע. רבין וחבר מרעיו הכריזו חזור והכרז כי הנרצחים הינם "קרבנות השלום" ובביטוי שקרי, נבוב, שפל והזוי זה הגבירו עוד יותר את הייאוש. שמעון פרס פטר את הרוצח ערפאת פעם אחר פעם מאחריות לפשעים אותם בצעו שלוחיו בשמו על-פי הוראותיו ובמימונו באמירה: "ערפאת עושה טעויות"..אוי לאוזניים שכך שמעו.
הפרעות והרציחות לא פסקו אך זה לא הפריע לצמד (ה"חתרן"- שמעון ביחד עם "אני אנווט"-רבין) להמשיך וללמד זכות על הרוצחים כולם. "קשה להם"..."זהו תהליך ארוך ומסובך"..."צריך לעזור להם במחוות"..."יש לתת להם עוד נשק כדי להילחם בטרור"...וכיוצא באלה אמירות תלושות מכל מציאות ובצידן מחיר- דמם המופקר של יהודים רבים.
המספרים היו מזעזעים. במשך שנים ספורות קרוב לאלפיים נרצחים ואלפים רבים של פצועים בגוף ובנפש - כולם עד האחרון שבהם "קרבנות השלום". את פירות הבאושים של מעשי ידי "אני אנווט-רבין" אוכלים אנו מרורים עד היום. הפצעים לא הגלידו ודם הקרבנות זועק ותובע כי ייעשה צדק. האסון הצרוב בתודעה הלאומית, הנזקים הקשים לחוסן האומה, להרתעה וליכולתנו לשרוד במרחב שרירים וקיימים עד עצם היום הזה.
אסון הביאו עלינו יצחק רבין ואדריכלי אוסלו ואמת זו אסור שתישכח!!. מדי שנה ובכל ימי השנה התקשורת הישראלית שליושרה והגינותה יצא מוניטין, והיא מעלה על נס את דמותו של רבין כמי שיש לשמר את מורשתו למען הדורות הבאים. אנכי עבדכם בעד השימור ויהא מאמרי זה תרומתי הצנועה.
