המסקנה העיקרית מהתהליך המדיני ה"תקוע" היא, כי
חיוני לנקוט במדיניות ליצירת אקלים מדיני שיהיו בו תנאים טובים יותר להשגת הסדר בינינו לבין הפלשתינים. לשם כך עלינו להפנים שני לקחים חשובים:
האחד - הסיכוי שמנהיגות הפלשתינית תסיר את המכשול העיקרי למו"מ רציני (ויתור על מימוש זכות השיבה בסוף הסכסוך), איננו קיים (ואף שזה הגיוני ומתבקש).
זאת ועוד, לא מובטח כלל כי הסכם אשר יושג, אם יושג, עם אבו מאזן ו/או עם מנהיגות פלשתינית חלופית, יהיה מקובל על הציבור הפלשתיני בארץ ישראל או בפזורה (הפליטים בלבנון, בסוריה ובירדן).
השני - דרך ניהול המו"מ המדיני, לאורך השנים, העוסקת בכל הנושאים הנתונים במחלוקת בסדר עדיפות פגום וב"חבילה אחת" (מה שהוגדר כ"מכניזם אוסלו" בחלקו הראשון של המאמר) הינה מתכון בדוק ומנוסה כיצד לא להגיע להסדר מדיני.
מהי "בעיית פליטים" ומהי דרך הטיפול בה? התופעה של אוכלוסיות שנעקרו ממקום מושבם, בשל מלחמות וסכסוכים אלימים, קיימת בכל העולם. המאה העשרים הייתה רווית מלחמות, ביבשת אירופה בראש וכמו גם באזורנו ויצרה את פליטי 1948 ופליטי 1967, כתוצאה ממלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים.
מדינות שיצאו למלחמות והפסידו בהן, הביאו על אזרחיהן, ועל אוכלוסיות הקשורות אליהן אסון ומחיר כבד הנגזר מהתוצאות וללא דרך חזרה, כמו גם באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ובאזורים אחרים בעולם. זה גם מנת חלקם של
הפליטים הפלשתינים לדורותיהם המשלמים את המחיר הנובע מהתוקפנות של צבאות ערב נגד מדינת ישראל ב 1948, כמו גם מהאיום להשמדת ישראל ב-1967 אשר בגינו יצאנו למלחמת ששת הימים.
הפליטים אינם רק "אוכלוסיה" אלא ובעיקר משפחות של אנשים, נשים וילדים וככל שיש להם חלק באחריות הקולקטיבית למצבם, הרי שכפרטים, חלקם הגדול סובל באורח אישי מהעקירה ומהמצב הקשה אליו נקלעו. מצב מתמשך זה הנו "קרקע מזון" לשנאה, להסתה ולפנייה לעיסוק בטרור.
שיקום כלכלי במקום מושבם של הפליטים הנו הפתרון הנפוץ והטוב ביותר לבעיית הפליטות. בין שהוא מושג בכוח ההשתקמות האישי ובין שהוא מסתייע במדינות הקולטות עצמן ו/או בארגונים בינלאומיים
והנו מתכון טוב להתרחקות מחלומות בלתי אפשריים ולהשלמה עם מצב חדש.
התנעת תהליך מדיני אחר - פליטים תחילה! מדינת ישראל תעביר לראש סדר העדיפות המדיני הצעת הסדר לבעיית הפליטים, בדרך של שיקומם במקום מגוריהם. לשם כך, תקצה משאבים כספיים בין משל עצמה ככל יכולתה ותפעל אצל מדינות ידידות בעולם לגיוס מקורות מימון למטרה זו.
מדינת ישראל תפנה ישירות לאוכלוסיית הפליטים בפזורה הפלשתינית, תוך תיאום לשיתוף פעולה עם המשטרים במדינות "המארחות" ובשלב ראשון אל המשטר ההאשמי בירדן ותציע לפליטים סיוע בשיקום כלכלי כחלופה ל"אופציית השיבה", בין בהקצאת חבילת סיוע לכל בית אב שעזב את הארץ בשל המלחמות ובין בהקצאה כוללת שייעודה השקעות לשיקום, בידי המדינה המארחת.
הצלחת התוכנית, תלויה בין היתר, ביכולת לשווקה לפליטים עצמם, ביכולת לשכנע חלק מהמדינות הערביות המתונות להשתתף בה וכן ביכולת שלנו לשכנע את ארה"ב ושאר מדינות המערב להשתתף בה.
אין להתנות את השקתה של תוכנית שיקום הפליטים בהשגת כל המימון ומראש או, בהסכמה מלכתחילה של כל קבוצות הפליטים השונות. יש לצפות כי בתחילה תהייה התנגדות לעיקרון של הסדר שיקום כחלופה ל"זכות שיבה", הן של הרשות הפלשתינית, הן של מדינות ערביות וארגונים קיצוניים ואף אצל אוכלוסיית הפליטים עצמה. אין להירתע מאפשרות זו!.
הכנת תוכנית זו הינו אתגר מורכב וכרוך בפרטים שקצרה היריעה לפרטם כאן. אך בתמצית:
- יש לאתר את ה"פליטים" וליצור קריטריונים סבירים לסיוע.
- יש לרתום את ארה"ב ומדינות באירופה לרעיון כי הרגעת הסכסוך הישראלי פלשתיני הינה אינטרס חשוב דיו גם להן ושווה להקצות משאבים לשם כך.
- יש לנסות ולרתום גם משטרים ערביים מתונים, בעלי יכולת כספית
- יהיה צורך לשכנע גורמים פוליטיים ואחרים אצלנו כי זה גם אינטרס שלנו ושווה להתאמץ.
יתרונה העיקרי של התוכנית הוא בהיותה "הצעה פתוחה" לאורך שנים, אשר אינה עוברת דרך מתווכים אלא מופנית ישירות לפליטים עצמם וקצב ביצועה יהא תלוי בקצב צבירת המימון הנדרש ליישומה. סביר, כי התחלתו של תהליך לשיקום פליטים, בירדן תחילה ובהמשך גם באזורים אחרים, יביא בעקבותיו שינוי ביחסי ישראל והפלשתינים יחד עם בונוס כלכלי למדינה המארחת ובין היתר, גם לשיפור המוניטין של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בשל ההיבט ההומניטרי הנגזר מהעברת נושא הטיפול בפליטים לראש סדר הקדימויות.
לאחר עשרים שנות מו"מ עקר ותהליך שלום תקוע, האם לא הגיע הזמן לנסות דרך אחרת?