היה מדהים לראות את המבוכה וחוסר האונים של חברי הכנסת שלקחו חלק בפאנלים בערוצי הטלוויזיה השונים במהלך המחאה החברתית. הם והמוחים דיברו בשתי שפות, שני עולמות מקבילים, שלא נפגשים. נראה שהמחאה אכן שינתה את התודעה, השפה והמציאות, בהיקפים עצומים, שהוציאו למעשה, "אל מחוץ לגדר", בין לילה, את המערכת הפוליטית והמפלגתית.
התהום הפעורה בין הציבור הרחב למערכת המפלגתית העמיקו לבלי יכולת למלאה ולגשרה. הניתוק בין הציבור לנבחרי הציבור המכהנים, כבר כאן, הוא ללא תקנה ונראה שאיננו ניתן לאיחוי. זו המציאות.
המחאה הציבורית שינתה עולמות, שינתה תפיסה ותודעה וסדקה ללא הכר, את כל מה שהכרנו וחשבנו עד כה. אבל גם התעוררות עממית רחבה צפוי להיתקל בגלים של אינטרסים סותרים, קבוצות לחץ המשפיעות ישירות על מקבלי ההחלטות ובעיקר במכשול גדול מאוד בצורת שיטת המפלגות הקיימת היום במדינת ישראל.
במציאות הנוכחית, כנסת ישראל מורכבת רובה ככולה מנבחרי ציבור החבים את בחירתם, בפריימריז, לקבוצות מאורגנות, קטנות, הקובעות למעשה מזה שנות דור את סדר היום הלאומי של ישראל. לכן, אופן הפעולה ואיכות התפקוד, כמו גם תפיסת המציאות של נבחרי הציבור בכנסת , נגזרים ממחויבות זו. שינוי סדרי עדיפויות לאומיים, רחבים, דרמטיים, לא יכולים להגיע מהכנסת. אין בכוחם לבצע זאת.
גם הבחירות המקדימות בקרב כלל מתפקדי המפלגות הגדולות יוצרת בעיה קשה של בחירת מועמדים לכנסת שאינם מייצגים ואינם משקפים כלל את רצון כלל תומכי המפלגה, ולא כל שכן את רצון הציבור בכללותו. בתופעה זו ניתן היה להבחין בקלות בהרכבי הכנסת האחרונים. תהליך הפריימריז אומנם דמוקרטי, חוקי, אבל יוצר מציאות שבה המועמדים נבחרים שוב על בסיס דילים וכללי משחק השונים לחלוטין "מהעדפות" הציבור הרחב שמצביע בבחירות בכנסת.
המחאה הציבורית חייבת להתמקד בהתארגנות ובניית פלטפורמה מפלגתית חדשה, ובמקביל להרחיב את המחאה בדרישה לשינוי ארגוני עמוק של המפלגות המסורתיות.
בשיטת הבחירות הנוכחית ( הפרלמנטארית ), וכל עוד לא שינו את השיטה לבחירה אזורית חד נציגית, מפלגה חדשה, שתהווה כוח פוליטי משמעותי, תוכל לעצב כתנאי להשתתפותה בקואליציה העתידית, את סדר היום החדש והשינויים שהציבור הרחב מבקש לקדם, מפלגה חברתית כזו תהווה את לשון המאזניים לאופייה והתנהלותה של המערכת הפוליטית העתידית. השיטה וההרכב המפלגתי הנוכחי מונעים מנבחרי ציבור, גם אם כוונותיהם טובות וראויות, לבצע את השינוי הראוי.
יש המציעים להימנע מהקמת מפלגה חדשה ולהשפיע מתוך המפלגות הקיימות. רעיון זה איננו ישים ולו מהטעם, שמנגנוני המפלגות הקיימות יעשו הכול כדי להגן על עצמם מכל שינוי והראיה לכך היא, שמרבית המפלגות הגדולות כבר סגרו את מפקדי הצטרפות החברים שלהם. נראה כי המפלגות "באינסטינקט טבעי" יפעלו כדי לשמר את המצב הקיים ולמנוע כניסתם של כוחות אחרים, חדשים, שונים. בנוסף, אם אנשי המחאה ינסו להצטרף לכלל המפלגות הקיימות והפועלות היום, הרי שהנציגות בכנסת לא תשתנה במהותה ובעיקר, לא תצליח, גם הפעם, לשנות את הנדרש.
השינוי עליו כולנו מדברים, יקרה רק אם יבוצע בכלים פוליטיים ומפלגתיים חדשים. חשוב לבנות בהקדם פלטפורמה מפלגתית חדשה שתאפשר לציבור לבחור בחברי כנסת חדשים הנושאים את רוח השינוי. הקמת מפלגה פוליטית שמחזירה את הדיון וההחלטות לציבור הבוחרים, מפלגה המקשיבה ונושאת באחריות כלפי בוחריה.
בעוד התודעה הציבורית בישראל זונחת תפיסות חשיבה ישנות בתחום החברתי כלכלי, ראוי להכריז באותה הנשימה גם על מותה של שיטת המפלגות המסורתית, אחרת השינויים שיקרו, ככל שיקרו, יהיו זניחים.
