תחנת "קול הערבים מקהיר" נוסדה בשנות ה-50' כשופר תעמולה של גמאל עבד אלנאצר המכוון לעולם הערבי כדי להתסיס את ההמונים הערבים נגד השליטים, המקומיים (דוגמת מלכי סעודיה, ירדן ומרוקו) והזרים (דוגמת הצרפתים באלג'יריה והציונים בישראל). תחנה זו עדיין משדרת בעוצמה המאפשרת לכל בית בישראל לקלוט אותה בקלות. הדיבור בה מתנהל בערבית מצרית מתגלגלת וקולחת, ובחודשים האחרונים מדברים בה על כל דבר, לאחר ששדרניה התרגלו במהירות לחירות הדיבור שנפלה עליהם אחרי שסולקו מובארק והקומיסרים שלו. אלא שכיום היא משמשת כלי ביד המועצה הצבאית העליונה להעברת מסרים לאוכלוסיה המצרית.
מזה כמה שבועות עורכת "קול הערבים" תוכנית ראיונות מרחובות קהיר, והמרואיינים הם העוברים ושבים - גברים וגברות, צעירים ובוגרים. השאלה הזהה שכולם נשאלים היא "האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידה של מצרים?" והתשובות שכולם נותנים נעות מ"אופטימי" עד "אופטימי מאוד". זה - על כל פנים - מה שהתחנה משדרת. אוזן בלתי חמושה מבחינה אחרי דקות ספורות שמשהו פה לא כשורה: פתאום כולם במצרים מסכימים שעתיד המדינה ורוד? האם המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי הגרוע אינו משפיע על מצב הרוח? ברור שהתחנה, יותר משהיא משקפת את הלכי הרוח של האוכלוסיה, היא מנסה ליצור - אולי יש מאין - אווירה אופטימית, ולטעת תקווה בלבות המאזינים שיש למצרים עתיד טוב, ושעליהם רק להתאזר בסבלנות ולהניח לאחראים, כלומר למועצה הצבאית העליונה, להביא את ספינת מצרים אל חוף מבטחים.
לפני שמונה חודשים, ב-25 בינואר, החלה במצרים המהפכה שהביאה לסילוק הנשיא מובארק, אשתו, בניו, שריו, בכירי פקידיו וחבריו המושחתים שהעלו פימה עלי כסל על חשבון הרעב של 85 מיליון אזרחי מצרים ותושביה. התקווה לעתיד טוב יותר - דמוקרטיה, זכויות אדם, חירות פוליטית וכלכלה טובה - הקיפה את כל שכבות העם, שראו במהפכה "שחר של יום חדש".
מה שנתן את התקווה הגדולה ביותר היה שבמהלך שלושת השבועות של המהפכה לא היה הצבא נגד העם, לא ירה באופן מסיבי לתוך ההמונים המפגינים (למרות הפקודות שנתן מובארק לראשי הצבא), ומפקד הצבא טנטאווי היה בסופו של דבר מי שהעמיד את מובארק בפני המציאות והסיר אותו ממשרתו לאחר שאחז בה כמעט שלושים שנה.
מייד עם התפטרותו הכפויה של מובארק, נקט הצבא צעד הכרחי: הוא תפס את השלטון והישעה את החוקה למשך חצי שנה. צעד זה זכה בזמנו לתמיכה גורפת, היות שלמצרים היה ברור כי בראש ובראשונה יש לייצב את המדינה, להפעיל את מנגנוניה ולהתניע את כלכלתה. רק בהמשך ניתן יהיה לדבר על בחירות לנשיאות ולפרלמנט ועל העברה מסודרת של השלטון לידי האזרחים. טנטאווי הצהיר פעם אחרי פעם שאינו בא להחליף את מובארק, אלא רק לייצב את המדינה ולמסור את מושכות השלטון למי שייבחר באופן דמוקרטי, והציבור האמין לו והאמין בו.
אלא שמאז השתבשו הדברים. מצרים נכנסה לוויכוחים אינסופיים על סדר הדברים: האם קודם יש לשנות את החוקה ועל בסיס החוקה החדשה ללכת לבחירות לפרלמנט, או שמא יש לבחור פרלמנט, וזה ישנה את החוקה. ויכוח נוקב אחר התעורר לגבי מעמדו העתידי של האיסלאם בחיי החברה והמדינה: האם השריעה האיסלאמית תהיה מקור (או המקור בה"א הידיעה) לתחיקה, ומהו מעמדם של הנוצרים הקופטים במערך החברתי-פוליטי הבא. אם השריעה האיסלאמית היא בסיס התחיקה, אז לא יכול להיות לקופטים מעמד אזרחי שווה לזה של המוסלמים; ואם השריעה לא תהיה בסיס החוקה, אז מה השיגה המהפכה - עוד שלטון חילוני שחוקיו האנושיים ידחקו לשוליים את חוקיו הנצחיים של אללה?
בין דמוקרטיה לאנרכיה גם הסכם השלום עם ישראל עלה על שולחן הדיונים הציבורי: מצד אחד ברור כי ההסכם אינו לגיטימי בעיני מרבית בני מצרים, שכן, בניגוד לגישת האיסלאם, הוא נותן ליהודים מדינה עצמאית, בעוד שהם אמורים להיות במעמד נחות של "אהל ד'ימה" ("בני חסות") של האיסלאם. כמו-כן, על-פי הסכם השלום, ארץ פלשתין תהיה של הישראלים, למרות שהיא אדמת וקף (הקדֵש) איסלאמי, מהים עד הירדן, ולכן שייכת לכל המוסלמים בעולם. אך מצד שני, מצרים כמדינה מחויבת לקיים את ההסכמים הבינלאומיים שהיא חתומה עליהם למרות שנשיאה התחלף, ואם היא תפר את הסכם השלום, העולם עלול למשוך ממנה את כל ההשקעות והסיוע שזרמו למצרים בעקבות הסכם השלום. הוויכוח הזה הוליד שתי צורות התייחסות לישראל: מצד אחד הותירה המועצה הצבאית העליונה את הסכם השלום על-כנו, ומצד שני פרץ הרחוב הגועש לשגרירות ישראל, הרס אותה והוריד את דגל ישראל מעליה.
אירוע זה, שבמהלכו פרץ ההמון גם למשרדי משרד הפנים השנוא, הוליד במצרים ויכוח ציבורי נרחב על תפקיד הרחוב - יש אומרים האספסוף - בניהול המדיניות של המדינה: מצד אחד ברור כי כמה מאות "שבּאבּ" הרצים ברחוב אינם יכולים להכתיב לכל המדינה מדיניות. אך מצד שני המדינה כבר אינה דיקטטורה שבה את כל החלטות מקבל הנשיא בלבד, ויש לאפשר לציבור לומר את דברו ללא חשש, גם בצורה של הפגנות רחוב. היכן עובר הגבול בין אנרכיה ובין דיקטטורה? לא ברור, שכן עד עתה הצליחו ה"שבּאבּ" לכפות מדיניות על המועצה הצבאית העליונה, בעיקר בעניין ביטול חוקי החירום, שבאמצעותם השליט שלטונו של מובארק סדר ציבורי ללא פיקוח משפטי. אלא שבעקבות ליל הפרעות שפגעו בשגרירות ישראל ובמשרד הפנים, החזירה המועצה הצבאית העליונה את חוקי החירום לתוקפם.
שאלה שאינה יורדת מסדר היום במצרים היא מועד הבחירות לפרלמנט. אלו יסמנו וימחישו באופן הברור ביותר את היותה של מצרים מדינה דמוקרטית הפועלת על-פי סטנדרטים מודרניים מקובלים בעולם. מועד הבחירות המקורי היה חצי שנה אחרי השעיית החוקה, כלומר באוגוסט שעבר. המועד שנקבע אחריו היה בנובמבר, אך גם הוא נדחה לפברואר ואף אחד אינו בטוח שזו תהיה הדחייה האחרונה.
סוגייה שטרם מצאה את פתרונה היא חלוקת העוצמה בין הנשיא ובין הפרלמנט. מצד אחד, בגלל הניסיון המר עם הנשיאים מאז מהפכת 1952, יש רצון גורף לצמצם את סמכויות הנשיא, אך מצד שני הציבור מודע לאפשרות שפרלמנט עלול להגיע לשיתוק, אם הסיעות לא תדענה לנהוג באחריות, לפעול על-פי האינטרס הכללי הרחב, תוך התעלות מעל השיקול המפלגתי הצר.
דמוקרטיה עכשיו בינתיים נפגש השבוע ראש אגף המבצעים במטכ"ל המצרי, הגנרל סאמי ענאן, עם נציגי מפלגות עיקריות כדי לדון במספר סוגיות הנוגעות לעתיד החיים הפוליטיים במצרים. הסוגייה המעיקה ביותר היא כיצד תאויש הוועדה המכוננת של החוקה ושל אמנת העקרונות שיעמדו בבסיס החוקה. הגופים האיסלאמיים מתנגדים לעצם קיומה של ועדה זו, בעוד שגופים ליברליים והשמאל רוצים בהקמתה. מובן כי איוש הוועדה יקבע את אופי החוקה - איסלאמית או ליברלית - ואם יהיה מספר שווה של חברים משני קצוות הקשת החברתית, עלולה הוועדה להגיע לשיתוק, ולא תוכל להסכים על נוסח מקובל על הרוב חבריה.
סוגייה אחרת הגורמת למחלוקות קשות היא עתידם הפוליטי של אנשי המפלגה הלאומית הדמוקרטית, מפלגתו של מובארק, שפעיליה מואשמים במתן הכשר קבוע לשחיתותם של מובארק ושל מקורביו ולאכזריותם של המשטרה וגופי ביטחון הפנים האחרים. חלק מהמפלגות דורשות להסיר את חוקי החירום בתקופת הבחירות, מחשש שחוקים אלה ינוצלו על-ידי מקורבים לשלטון כדי לשים במעצר מועמדים של מפלגות מתחרות ללא הגבלת זמן וללא אשמה נראית לעין.
המפלגות דרשו מהגנרל ענאן לחדול מהעמדת אזרחים לדין בפני בתי דין צבאיים שבהם אין לנאשם סיכוי לקבל דין צדק. ענאן הסכים, אך השאיר לצבא את האפשרות להעמיד לדין אזרחים באשמת פגיעה בבטחון המדינה. לכל ברור כי תחת כותרת זו יכול הצבא להמשיך ולהתעלל באזרחים כראות עיניו.
תופעה מעניינת מאוד עולה באחרונה: יש במצרים כמה עשרות גופים פוליטיים דתיים, אשר 52 מהם עשו יד אחת לצורך הבחירות והרכיבו את מפלגת "חזית הרצון העממי". מפלגה דתית אחרת מייצגת את האגף הפוליטי של הארגון "אלג'מאעה אלאיסלאמיה", שרצח את הנשיא סאדאת, ועוד אחת מייצגת את ארגון "הג'יהאד", שבראשו עמד איימן אלזוואהירי, שלימים נמלט ממצרים והיה סגנו ויד ימינו של
אוסאמה בן-לאדן. ארגוני טרור בפנסיה אלה הורשו להקים מפלגות פוליטיות כדי לעודדם להשאיר את נשקם תלוי על הקיר.
בהודעת הסיכום של המפגש הביעו נציגי 13 מפלגות את אמונם המלא במועצה הצבאית העליונה ובמאמציה להעביר את השלטון לאזרחים. הבעת אמון זו במועצה הצבאית מהדהדת באוזני המצרים כמו הודעות התמיכה והנאמנות שפרסמו ללא הרף גופים ואישים מלחכי פנכתו של מובארק שנהנו ממנעמיו. היא עוררה גל גדול של התנגדות, שכן משתמע ממנה שהמועצה הצבאית בעצם פוסעת בעקבות מובארק ואולי אף תשאף להישאר דבוקה לכס השלטון ולמנעמיו.
ברור כי אם וכאשר יתקיימו הבחירות לפרלמנט, הפיצול המפלגתי הגדול עלול להוליד מצב שבו אף מפלגה לא תוכל להקים קואליציה יציבה. מצב כזה קיים עד היום בעירק, והוא תוצאה של היעדר ניסיון פוליטי דמוקרטי. במדינות בעלות ניסיון דמוקרטי - דוגמת ארה"ב, בריטניה וצרפת - התגבשה במשך השנים מערכת דו-מפלגתית חזקה, אשר מיעוט המפלגות וגודלן מקנה יציבות לממשלה ולכן גם לכלכלה ולחברה. מצרים עדיין רחוקה מאוד ממצב זה בשל שנות הדיקטטורה הרבות שלא איפשרו לאוכלוסיה לנהל חיים דמוקרטיים. לכן, כשהדמוקרטיה פורצת באחת, כל שייח' מקים מפלגה דתית, וכל אינטלקטואל מקים מפלגה ליברלית. ריבוי המפלגות עלול להכניס את המערכת הפוליטית לקיפאון שיגביר את תסכול העם מן המהפכה, ועלול לדחוף חלק מהגופים לפעולות בלתי לגיטימיות, כלומר טרור.
לאחרונה החלו כמה אינטלקטואלים מצריים לפרסם את דעתם כי במצב עניינים זה, האפשרות היחידה היא המשך שליטתו של הצבא במדינה, ולתקופה ארוכה, שכן רק הוא יכול להקנות יציבות למערכת. אין זה אומר בהכרח שהמדינה תהפוך שוב לדיקטטורה צבאית, שכן הצבא יכול לאפשר מידה רבה של חירויות אזרחיות כמו חופש הבעת דעה וחופש התארגנות. אבל האחריות העליונה למנגנוני המדינה חייבת להיות בידי גוף חזק, "מבוגר אחראי", שאם יהיה קשוב להלכי הרוח בציבור, הוא יוכל, בתקופת ביניים של חינוך, להעביר את המדינה לדמוקרטיה.
אלא שקרוב לוודאי פתרון זה לא יתקבל על דעת הרחוב, הדורש "דמוקרטיה עכשיו", והמצב עלול להידרדר בקלות לאנרכיה מוחלטת. אווירה של "דרך ללא מוצא" מתפשטת והולכת ברחוב המצרי, ואינטלקטואלים מצריים רבים "אורזים מזוודות" ומחפשים מקום אחר בעולם להבטחת שלומם האישי. הם פוחדים שהמהפכה תוביל לקריסת מערכות כללית שבה הקבוצות הדתיות הקיצוניות יורידו את הנשק מהקיר וישובו לטרור פעיל.
לספקות הקשורים לפוליטיקה מצטרף המצב הכלכלי המתדרדר במהירות, בעיקר בגלל היעלמות ההשקעות הזרות (במהלך 2011, שנת המהפכה, הן היו כחמישה אחוז בלבד מההשקעות בשנת 2010, השנה לפני המהפכה), והיעלמות התיירות שפירנסה עד לפני שנה במישרין ובעקיפין מיליוני מצרים. שיעור האבטלה במצרים מתקרב ל-50 אחוז, והתסכול מן המצב הכלכלי מקיף את כל מגזרי האוכלוסיה, שאינם רואים אור בקצה המנהרה.
סיני בימיה הראשונים של המהפכה, בסוף ינואר, נפרצו כמה בתי כלא במצרים ואסירים רבים - בהם פעילי ארגוני טרור מדופלמים - ברחו ונטמעו באוכלוסיה. חלקם מצאו מסתור ומחסה אצל הבדווים של חצי האי סיני, שהפך מאז חממה לטרור. הם הצטרפו לכמה עשרות פעילי ארגוני טרור קטנים שנמלטו מהרצועה מפחד מנגנוני הביטחון של חמאס. לאחרונה דווח כי אלפי טילי קרקע-אויר נעלמו ממחסני צבא לוב, וסביר להניח שלפחות חלקם הגיע לסיני ואף לרצועה.
נראה כי המצב בסיני ידוע בישראל, והוא הסיבה העיקרית להסכמה הישראלית לחיזוק הצבא המצרי בסיני, שכן הוא פועל כיום בחצי האי מתוך תחושת סכנה למצרים, לא לישראל.
הקופטים מי שעלול לשלם את המחיר הגבוה ביותר על האנרכיה במצרים הם הקופטים, בעיקר בערי הדרום המצרי המפגר בהרבה אחרי הצפון ברמת הפיתוח הכלכלי והאזרחי שלו. הקופטים בדרום משמשים מטרה קבועה להתנכלויות, רצח, אונס ושוד, בעיקר על-רקע של התנגדות המוסלמים לבניית כנסיות חדשות, ואילו המשטרה בדרך כלל אינה נוקפת אצבע להגן עליהם, על רכושם, על בתיהם ועל כנסיותיהם. הקופטים הם הקבוצה החלשה ביותר במצרים, ותסכולי ההמון המוסלמי - ההולכים ומתגברים ככל שמתברר שהמהפכה הרעה את מצבו של הפרט במצרים - מופנים כלפיהם.
מובארק בתקופתו לכאורה הגן על הקופטים, וניסה להנמיך את הלהבות בכל פעם שפרצו מהומות נגדם. עתה, בעקבות המהפכה וסילוקו של מובארק, השתחררו דרשני המסגדים, השולטים ביד רמה ברגשות ההמון, ממגבלות הדיבור, והם מסיתים את ציבור מאזיניהם נגד הקופטים ללא הרף, בעיקר בדרשות יום שישי. התוצאה היא שימי שישי הפכו לסיוט עבור הקופטים, המסתגרים בבתיהם מאחורי סורג ובריח כדי לא להיראות על-ידי ההמונים בצאתם מהמסגדים.
ערוצי טלוויזיה בלוויין בעלי נטייה דתית פונדמנטליסטית (ויש לא מעטים כאלה) שופכים שמן על מדורת השנאה לכופרים ולנוצרים בכלל ולקופטים בפרט. כתוצאה מכך היו לא מעט פיגועים ומקרי ירי אל קופטים ביציאתם מהכנסיות, שבהם נהרגו ונפצעו רבים. עתה, עם הקמת מפלגות דתיות קיצוניות, הם חוששים שמה שקורה ברחוב יהפוך למדיניות רשמית של המערכת הפוליטית: רדיפה ודיכוי ממוסד על-רקע דתי.
למרבה הפליאה, מדינות המערב, שיש להן מסורת נוצרית וציבורים נוצריים גדולים, מאז ומתמיד אינן נוקפות אצבע למען הקופטים במצרים, ולמירב מאפשרות להם להגר אליהן במספרים גדולים. אך הן אינן מתנות את הסיוע שהן מגישות למצרים בביטול חוקים המפלים את הקופטים לרעה ומהווים אפליה ברורה ובוטה על-רקע דתי.
כמעט תשעה חודשים לאחר פרוץ המהפכה במצרים, אין רואים לאן פניה - לדמוקרטיה אזרחית או לדיקטטורה צבאית, לשלטון איסלאמי או לאנרכיה טוטאלית, לסדר ומשטר או לאנדרלמוסיה קטלנית. מצב זה של אובדן דרך עלול להימשך עוד זמן רב, ולעלות בחייהם של מצרים רבים, רבים מדי, ומקרה עירק יוכיח.
והערה לסיום: בימים אלה מתנהל משפטם של מובארק ובניו, ואחד הנושאים המועלים בו הוא האופן שבו זכתה ישראל בחוזי אספקת הגז במחיר שנטען לגביו כי הוא נמוך משמעותית ממחיר השוק. העדויות והמסמכים שייחשפו במשפט עלולים להביך מאוד כמה אנשים הנמצאים כיום בראש הפירמידה הפוליטית בישראל, ולפתוח תיבות פנדורה גם במדינתנו.
