המחדל האסטרטגי של ממשלת ישראל

החידלון המדיני של ממשלת ישראל נוכח הסופה המשתוללת סביבנו מסכן את עתידה של ישראל. נכון שהאירועים המהפכניים במדינות ערב אינם קשורים ישירות לישראל אך אין ספק שהסוגיה פלשתינית מהווה מאיץ בערה במדינות המוסלמיות והערביות. חוסר המעש המדיני של ממשלת ישראל והפקרת הזירה הבינלאומית לפלשתינים ותומכיהם מהווים טעות אסטרטגית חמורה ביותר. ישראל בטוחה שהמאמץ הפלשתיני להשיג הכרה, דה - יורה, בזכותם להקים מדינה בגבולות 67', לא יישא פרי. כל המומחים בטוחים, כפי שגם ממשלת ישראל בטוחה, שארה"ב תסכל את המהלך, תטיל וטו במועצת הביטחון ובכך תסתיים הפרשה. ולא היא: גם אם ארה"ב תטיל וטו במועצת הביטחון, וגם אם מעצמות אירופה לא תתמוכנה בפלשתינים, עדיין התסבוכת תתגבר. במקום להיות הגורם היוזם, הפעלתן ביותר בזירה הבינלאומית ולבוא בהצעות ריאליות כדי לצאת מן המתקפה המדינית הבינלאומית, ממשלת ישראל מנהלת קרב מאסף, נגררת אחר האירועים ומקווה שאחרים יעשו את עבודתה. זהו עיוורון מדיני שאין שני לו. התחייבותו של הנשיא אובמה להטיל וטו במועצת הביטחון אין משמעותה שאובמה זנח את תוכניתו לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני, קרי גבולות 67' כבסיס למשא-ומתן. זאת ועוד: דווקא ההתחייבות האמריקנית להטיל וטו מסבכת את ישראל עוד יותר כי תמורת המחווה האמריקנית, תידרש ישראל לשלם והרבה. מר נתניהו שיחק לידי אובמה בכך שנפל אל תוך מלכוד הדבש של הנשיא האמריקני. ומה יקרה אם הנשיא האמריקני ישנה את דעתו בעוד מספר חודשים? המומחים יודעים לומר בוודאות שלא יעשה זאת משום הבחירות הקרבות בארה"ב. ישנם גם חזאים היודעים לחזות שהנשיא אובמה לא ייבחר שנית. רצוי מאוד לא לבנות על תחזיות הזויות. ונניח שאובמה לא ידרוש את ליטרת הבשר עבור מעשהו האמיץ במועצת הביטחון. הרי בעצרת האו"ם לבקשה הפלשתינית יהיה רוב גדול מאוד. הגושפנקא של עצרת האו"ם חשובה מאוד מבחינה בינלאומית, לכן הפלשתינים אינם נבהלים מן הווטו האמריקני. הם יודעים שהעולם המוסלמי כולו עמם ונגד ארה"ב. גם הנשיא אובמה יודע היטב מה משמעות המהלך האמריקני במועצת הביטחון. אין לזלזל בכך, כי הרי אובמה הבטיח להתפייס עם העולם המוסלמי כמהלך אסטרטגי אמריקני. האם הטלת וטו אמריקני במועצת הביטחון על בקשת הפלשתינים תחזק את תחושת האמון של המוסלמים באובמה או לא? התשובה ברורה. הכרה במדינה פלשתינית רק בעצרת האו"ם תביא את הפלשתינים להיות שותפים בארגונים בינלאומיים, כולל בית הדין בהאג. ניתן להבין מה המשמעויות. יחסי ישראל עם טורקיה ומצרים נמצאים בצומת רגיש ביותר. גם אם שתי המדינות הללו משלמות מס שפתיים כלפי הפלשתינים, המס הזה משולם על-ידי ישראל. המדינה היחידה המסוגלת לגרום לעצירת ההידרדרות המסוכנת מאוד, היא ארה"ב. ראינו זאת בהצלת הדיפלומטים הישראלים במצרים ובירדן. אנגלה מקרל נזפה קשות במר נתניהו על אישור הבנייה בגילה עד כדי אמירתה שהמעשה מעלה סימני שאלה לגבי רצינות ישראל להגיע לשלום. אין זה דבר פעוט ערך. גם מדינות אירופה אחרות, וכמובן ארה"ב, גינו קשות את אישור הבנייה. מבחינתם זו התרסה רבתי. הקיפאון המדיני שממשלת ישראל בראשות נתניהו מובילה, בדיוק כפי שממשלת שמיר עשתה זאת בזמנה, לעוד סיבוב של התקוממות פלשתינית. אין לדעת מה יהיה היקפה ותוצאותיה. טוב לישראל לא יהיה. לא מן הנמנע שנמצא את חמאס שולט ביהודה ושומרון. שקלול כל ההתפתחויות מוביל למסקנה אחת: ממשלת ישראל, במדיניותה, מובילה למחדל אסטרטגי מסוכן.