הסוגיה מה דינו של פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעין, מעסיקה לא מעט את הפסיקה בשנים האחרונות. לאחרונה, נדון הנושא ע"י ועדת הערר שליד ביה"מ המחוזי בת"א בעניין קסנר משה (ו"ע 1195/04). באותו עניין, בשנת 2000 פורסמה הודעה על הפקעה של 9 מתוך 17 דונם של העוררים מכח פקודת הדרכים ומסילות הברזל, וזאת לשם סלילת כביש 431. בשנת 2002 קיבלו העוררים פיצויים ממע"צ: 84% מסכום הפיצוי היה בגין ההפקעה ו -16% בגין הנזק שנגרם לשטח שנותר בידם. ביחס לפיצוי בגין הפקעה, הוא מוסה במס שבח בשיעור של מחצית מהשיעורים הרגילים, וזאת לפי סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין.
המחלוקת התעוררה לגבי הפיצוי בגין ירידת הערך, אשר העוררים טענו שדין זהה צריך לחול גם עליו. מנהל מיסוי מקרקעין טען מנגד כי מדובר בפיצוי שאינו חייב במס שבח (ועל כן אינו יכול ליהנות מההקלה על-פי סעיף 48ג האמור), אלא חייב במס רווח הון ועל כן יש לדווח עליו למס הכנסה. עם זאת, במקביל הוציא שומת מס שבח בשיעור של 50% עד שימציאו העוררים אישור מפקיד השומה כי שולם המס בגין רווח ההון המתחייב.
בפסק הדין, שנכתב ע"י חבר הוועדה רו"ח צבי פרידמן, נסקרו הדעות השונות ביחס למיסוי פיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ובכלל זה חיוב במס רווח הון, חיוב במס שבח, היעדר חיוב במס כלל כפיצוי נזיקי, או זכאות להקלת מס בשיעור של מחצית ממס השבח או מס רווח ההון כהפקעה. הוועדה קובעת כי בנסיבות העניין אין הכרח להכריע בסוגיות אלה מאחר שבמקרה הנדון הפיצוי שנותר בגין החלק הנותר כרוך ביחד עם הפיצויים ששולמו בגין ההפקעה באופן הדוק כל כך, עד שיש לראותו כחלק מפיצויי ההפקעה, והיא שהובילה למעשה לירידת הערך. לגישת הוועדה, כל חלוקה בין שני סוגי הפיצוי הינה מלאכותית בנסיבות העניין.
כמו-כן הוצגה התכלית החקיקתית המצדיקה יחס מיסויי שונה למי שבעל כורחו ניטלו ממנו זכויותיו. הוועדה הביעה ביקורת על ההתנהלות השומתית של מנהל מיסוי מקרקעין וציינה כי לא ברור מאין שאב סמכות להוציא שומה כאשר סבר שהנושא מצוי בתחומו של פקיד השומה ולא במיסוי מקרקעין.
דומה כי גם פסק דין זה לא יביא לכדי סיום את המחלוקת בסוגיה העקרונית של מיסוי פיצוי בגין ירידת ערך, הן לאור התייחסותו לנסיבות ספציפיות, והן לאור פסיקה נוספת. כך לדוגמה, לפני כשנה פסק ביה"מ העליון ביחס לפיצוי לפי סעיף 197 כי יש לפצל בין פיצוי הפקעה לפיצוי ירידת ערך, ופיצול כאמור אינו מלאכותי (ע"א 8863/07, ב.מ. כרפיס דדו). באותן נסיבות, לאור העובדה שמדובר במע"מ, הובילה קביעה זו להיעדר חבות במע"מ, תוך שגם כאן הודגש יסוד ה-"הכפיה" כנימוק להיעדר חיוב במע"מ. לדעתנו, מסקנה דומה ביחס להיעדר חיוב במס, עשויה לחול מכח אותה התכלית אף לעניין חבויות מס הכנסה, בהמשך לפסיקה שעניינה היעדר חיוב במס על פיצוי נזיקי או פיצוי שנועד להשיב מצב לקדמותו (פ"ד חוטר ישי, דוידוביץ' ואחרים).
