שתי סדרות של חגים קבעה לנו התורה. האחת ימי הדין - ראש השנה ויום הכיפורים. השנייה - שלושת הרגלים פסח, שבועות וסוכות. ברשימה זו אתייחס לסדרת המועדים פסח, שבועות וסוכות. חג הפסח חל בט"ו בניסן, חמישים יום אחריו חג מתן תורה - שבועות , ובט"ו בתשרי חג הסוכות המסתיים בשמיני עצרת - שמחת תורה.
חג הפסח נחוג לציון יציאת מצרים שאירעה בו. חג השבועות במועד מתן תורה וחג הסוכות זכר לניסים המופלאים שארעו לעם ישראל בארבעים שנות שהותו במדבר, בהיותו מוקף בענני כבוד וחוסה בצל השגחתו של הקב"ה.
נשאלת איפה השאלה מדוע ציין הקב"ה בתורה את המאפיין החקלאי של כל חג וחג? מה החשיבות שבדבר כפי שמציין הכתוב: "שלש רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור....למועד חודש האביב, וחג הקציר ביכורי מעשיך..... וחג האסיף בצאת השנה " (שמות כ"ג, ט"ו ).
הרשב"ם מפרש על האתר: "הרי שלושת הרגלים תלויים כולם בפירות הארץ, אביב קציר ואסיף "לכן חג הסוכות אף שזמנו בתחילת השנה היהודית, מציינת התורה שהוא חל "בצאת השנה" כלומר בסופה של השנה החקלאית, שכן לאחריו זורעים את תבואת החורף.
מכאן מתחזקת השאלה, מה הקשר בין החגים ליבול? אילו ניתנה התורה לעם עובד אדמתו החי לפי הלוח החקלאי היה הדבר מובן. אבל התורה ניתנה במדבר סיני לעם שיצא מעבדות לחרות, ועומד לפני ארבעת אלפים שנה שברובן לא יעבוד את האדמה. איך יחגוג את החגים? ועוד, מדוע הוזכרו?.
המועדים החקלאיים אביב, ביכורים ואסיף? אלא מסבירים הפרשנים שהחגים קשורים זה לזה וזה בזה. האיכר חרש, זרע, השקה ונשא תפילה. הזרע נקלט התפילה מתעצמת שהגשמים ירדו בעיתם, שלא תפגע הקרה ביבול ושלא יגיע למצב של שידפון וירקון.
באביב נראה חיוך על פניו של האיכר. התבואה בשלה, מלאה וגבוהה ואז באה תפילתו - הודאתו לבורא העולם על התבואה. אבל התבואה הבשלה אינה ראויה אלא לבהמות. התבואה מבשילה עוד חודש נוסף ואז באים ימי הקציר. התבואה נקצרת מעמרים אותה, דשים, חובטים וזורים לרוח. טוחנים, לשים, עורכים ואופים. אכן התבואה צמחה לשנה שלמה, נקצרה וראויה למאכל אדם אבל עדיין אין מאחסנים אותה. משאירים אותה בגורן בחוץ כדי שתתיבש בחום השמש, ולא באוסם שאז תתעפש ותרקיב.
במשך הקיץ מתקשה התבואה מתחזקת ומתחסנת ואז בסתיו ניתן לאחסן אותה בלב שקט ושמח. חג האסיף מציין את שלושת התחנות -המועדים החקלאיים - מהבשלת התבואה, קצירתה ואיחסונה.
לכאורה תמוה מלשון הפסוק (שמות כ"ג , ט"ו ) מדוע כותבת התורה בפרשת משפטים פר' כ"ג, פס' י"ד - ט"ו ואף בפרשת כי תישא פר' ל"ד , י"ז - כ"ו את מצות העליה לרגל בחג הסוכות דווקא עוד קודם רדת משה מההר ביום הכיפורים וקודם חזרת ענני הכבוד בט"ו בתשרי שנזכרו בתורה רק לאחר מכן?
אלא מסבירים זאת הפרשנים שעוד טרם היציאה ממצרים, טרם קבלת התורה נקבעו שלושת הרגלים על-פי מצבי התבואה ולאחר היציאה ממצרים נקבע רק חג הפסח על בסיס היציאה. זאת אנו רואים מריבוי המצוות של " זכר ליציאת מצרים". לאחר מתן תורה נוסף חג השבועות שנקבע על בסיס מתן תורה, ולאחר חזרת ענני הכבוד נוסף עליהם חג הסוכות על בסיס חזרתם של ענני הכבוד.
יש לראות שחג המצות וחג השבועות חלים בתחילתה ובעיצומה של עונת הקציר החקלאית. לכן חובת השהייה" במקום אשר יבחר ה' " (דברים טז',ז') היא יום אחד בלבד נוכח העול והעבודה הקשה בקציר החיטים, אולם בחג הסוכות יש לשהות ולשמוח בירושלים שבעה ימים. לכן על שמחה שבברכת היבול בחג האסיף נאמר בסוכות כפל שמחה ( דברים טז' ,יב'-טו' ). נוכח ההודיה על היבול שכמעט הושלם איסופו וכן על גשמי החורף הקרב עבור היבול של השנה הבאה.
ומעניין שבפרשת ראה שבספר דברים ( פרק טז',טז' ) מציין הפסוק " שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך ...". במילה שלוש מצוינת האות ו'. במכלול הפסוקים בפר' טז' פס א'-יח' נקראים שלושת החגים גם על שם מצבי התבואה וגם על שם מצוות החג משום שהם נאמרו לאחר יציאת מצרים, מתן תורה וישיבת עם ישראל בסוכות. בכך אפשר גם לפרש מדוע בפסוקים בפרשת משפטים וכי תישא כתוב " שלש" חסר ו' ואילו בפרשת ראה "שלוש" מלא משום שכאן במשנה תורה הושלמו שלושת הרגלים בתוכן הרוחני שלהם ביצירת הקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים.
חג האסיף מדגיש את הצורך להודות לה' על הטוב שהוא מרעיף עלינו ולא להניח לתחושה של "כוחי ועוצם ידי" למלא את לבנו.
