שנות השלושים. זוג צעיר מגיע לתל אביב ממזרח אירופה. חלוצים בעלי חלומות שעברו דרך ההתיישבות העובדת אל העיר העברית המתברגנת. הגבר הוא עיתונאי שביקש להיות פועל, ומשלא הצליח חזר בעל-כורחו לעיתונות. האישה, חרוצה ומרדנית, מגדלת את בתם ומנווטת את חייה בין בקשת עבודה לחיי הישרדות בעיר עד שהופכת למדריכה בסטודיו לריקוד.
כותרת ספרה החדש של שולמית לפיד, "ואולי לא היו" לקוח משירה המפורסם של רחל "ואולי לא היו הדברים מעולם"; זה השיר שגיבורת הרומן, סידי, הייתה שרה ליד מכונת הזינגר שבה תפרה לעתים לפרנסתה. הפער בין מיטת חוליה בעיר של רחל המשוררת לבין חייה כחלוצה בכינרת וניסיונה הקצר בדגניה, עולה מבין התמיהות המאכלסות את שירה. בעומק השיר נמצאת ההנחה המובלעת שהייתה שלטת באותן שנים בדבר ההתיישבות העובדת והחקלאית כאידיאל המרכזי של החיים החדשים בארץ בישראל. הבורגנות העירונית נתפסה כסרח עודף של המדינה שבדרך וכהכרח, והיה ברור שכל מי שהחשיב עצמו ראה את מקומו לא בעיר אלא באחד המיזמים החקלאיים; שם היה החלום. "ההיית או חלמתי חלום?"
לפיד מספרת לנו דווקא על החלום הבורגני של אותה תקופה הרת-גורל. החיים בעיר העברית מתוארים כחיים חלוציים. תל אביב כהבטחה העומדת להתממש. חותמה של הראשוניות ניכר בכל היבט של החיים העירוניים. "כל העיר הזאת הייתה ערבוביה של התחלות". שנות השלושים היו שנות הבנייה המואצת. תל אביב התרחבה וקלטה אלפי עולים. שבטים יהודיים, צהובים זה לזה, חברו למתחם האורבני המתפתח שמצפון ליפו וניסו לקיים אי של נורמליות בתוך השיגעון.
תל אביב של אז מתוארת ברומן כמין שטעטל מזרח אירופי חינני, על שמחותיו ועיצבונו, על געגועיו ועלבונו, על בליל השפות שהתערבל בו בסבך המתחים המאפיינים חברת מהגרים צעירה ומתפתחת. מתוך ההמון הרב חסר השם בהיסטוריה של המדינה שבדרך, מפקיעה לפיד דמויות ומפיחה בהן חיים, דמות דמות וסיפורה המיוחד. המשותף לכל גיבורי הסיפור הוא העקירה ממקום חיותם והמעבר לארץ חדשה, לשפה חדשה ולאקלים שונה.
בתוך מצוקת החיים וקשיי (אי) הפרנסה, הרעב המציק ושברו של חלום העלייה - פוגשים המון גילויים של חסד ותקווה. לא לחינם עורר בי הרומן את זכרו של "שלולית גנוזה" לחיים הזז. בצד השגשוג והפיתוח, חוו משפחות רבות ויחידים את סיפורם הפרטי כקושי אדיר מתמשך, ודווקא בשל כך ההתרגשות מהמחוות הקטנות והקבועות של מגורי שתי משפחות בדירת חדר וחצי תוך חלוקה נדיבה של המזון והעזרה במציאת עבודה ובגידול הילדים, של ההשתתפות בשמחות ובעצב של עיר קטנה בטרם תהפוך לכרך בדידות מתנכר.
כדאי להתעכב על הביקורת הנדירה יחסית על הסתדרות הפועלים. אני מכיר את הסיפורים על הפנקס האדום מסיפורי הוריי משלושת העשורים הראשונים למדינה, אבל מסתבר שהדברים ליוו את ההסתדרות מאז ייסודה - הדאגה רק לאנשי שלומנו. מיקי, בן זוגה של סידי, גיבורת הרומן, מוכן לסבול חרפת רעב ובלבד שלא יזדקק לפנקס האדום, אבל "בלי פנקס אדום לא יקבל עבודה", זאת משום ש"הדגל האדום נקשר בזיכרון עם פוגרומים" ועם הקומוניזם האיום שממנו ברחו.
לפיד מתארת את "האריסטוקרטים של ההסתדרות בדירות הנאות שלהם במעונות עובדים ואת השכונות הנחמדות שבנו לעצמם בעיר השכירים של חברת החשמל ושל 'סולל בונה', המסתובבים בעיר נפוחים מחשיבות". ולא רק האריסטוקרטיה של הפועלים, אלא "גם את עוזרות הבית שלהם היא רואה, ומי לא יודע שהן מקופחות אפילו יותר מעוזרות הבית של 'הבורגנים'. הדגלים האדומים של המהפכנים השרים 'קום הִתְנַעֵרָה', החולצות הכחולות של הפועלים הנושאים את דגלי הלאום, המנהיגים חמורי הארשת... הטון המתנשא של המנהיגוֹת בארגון אימהות עובדות, שקוראים להן תמיד בֶּבָּה או חסיה או נחליאלית, והריקודים שרוקדים החלוצים והחלוצות ברחובות עם לילה - כל אלה איבדו את קסמם בגלל אווירת ה'אתה בחרתָּנו' שאופפת אותם". הביקורת, הנשמעת אקטואלית משהו, מסופרת דרך עיניה של גיבורת הרומן המתריסה בינה לבין עצמה "ובכן, לה אל יטיפו על הסתפקות במועט ועל ערך העבודה, שלה לא יספרו על "אימהות עובדות", ונא לא לקרוא לה 'חבֵיירה'".
לאורך הקריאה מספקת לפיד 'מתנות' לשוניות קטנות ומענגות כמו למשל הדימוי הבא: "בפי הגליציאנרים התגלגלה בלעג המילה 'אורדנוּנג' (סדר) שלמדו מהגרמנים כמין מחוך בלוי שעצמות הדג שלו מבצבצות מבין קרעי הדג שלו". גם אם הדברים אינם מובנים לגמרי, הם נשמעים מדויקים להפליא.
מיקי עובר את חווית החלום ושברו ה(כמעט) כללית של רוב החלוצים שהגיעו ארצה: "את השירה המיר בחלומות על מיקי חדש שיהיה עובד אדמה בארץ ישראל ולבסוף לא זה אף לא זה. נשתכחו השירים כאילו מעולם לא באו לעולם, ובעל החלומות הצעיר התחלף עכשיו בכתבן שפרנסתו על ספרים וסרסורים. חזיון הארץ המובטחת שבה יעמוד "עלֵי גבעה שם בגליל", טורייה ביד אחת וחליל ביד השנייה, ו"יגאל" את אדמת המולדת, הלך והתרחק ממנו אף הוא.
אבל שלא כבאופנות אקטואליות ידועות, לפיד לא נותנת לרומן להישאר בחותם השבר והכישלון; עבורה ועבור גיבוריה, החיים בעיר העברית המתפתחת הם הרואיים לא פחות. באחת הסצנות משכנעת סידי את חברתה ללכת ל'קפה וינה', שם הופיעה חברתן אילונקה. כשהתבקשו לשלם עבור התה, לא היה בידן אפילו סכום הכסף הפעוט הזה. בשבוע שלאחר מכן הלך אתה מיקי שהתבייש במעשה ושילם את חובה. הם ישבו לצפות באילונקה. "אילונקה נראתה מלכותית כשעמדה על הבמה הקטנה והתזמורת יושבת מאחוריה, וכל חבריה לבושים בחליפות שחורות וחולצות מעומלנות... כשהתזמורת גמרה לנגן הם ליוו את יואל ואת אילונקה עד הצריף שלהם, שם הגישה להם אילונקה תה שמזגה לתוך צנצנות ריבה. מיקי הסתכל על קירות העץ המצופים בנייר משוח בזפת. האלילה הברוּנֶטית שעמדה על הבמה הייתה רחוקה מן האישה בצריף כמרחק הוליווד משכונת מחלול. עכשיו התבייש על שהתבייש בצחוק שצחקה סידי על אותו מלצר. היא גיבורה, חשב. כולנו גיבורים". הנה, בקליפת אגוז, התשתית הרוחנית של הרומן.
עוד התקשר בזיכרוני ספרה של לואיזה מיי אלקוט "נשים קטנות". כמו שם גם פה מופיעות ארבע נשים צעירות, "הקוורטט", שגורלן נכרך זו בזו ומזין את העלילה. ברקע מהדהדים אירועי התקופה - מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), מלחמת העולם השנייה, הפצצת חיל האוויר האיטלקי, הגיוס לוועד הלאומי ולצבא הבריטי, המחתרות, וכמובן השואה. דווקא השמיעה אודות האירועים ההיסטוריים באמצעות הדמויות ברומן משווה אמינות לדברים וממחישה אותם באופן מצמרר. ואם כבר היסטוריה, "ואולי לא היו" הזכיר לי באופן מוזר את ספרו החשוב של אהוד בן עזר "ג'דע - סיפורו של אברהם
שפירא". שני הספרים הללו ואחרים נוספים, מציירים את שנות טרום המדינה בקווים ריאליסטיים וביקורתיים, אבל מתוך כבוד לאתוס הגבורה והמסירות למען הכלל שהורישו לנו הדורות הקודמים.
היחס שבין היסטוריוגרפיה לבדיון הוא נושא רחב, היכן נמצא הגבול בין העובדות ההיסטוריות לבין הדמיון היוצר? ספרה של לפיד משתמש בנתונים היסטוריים מגוונים כדי להוציא את ההיסטוריה מדפי המחקר המאובקים ולשוות לה חיים כאן ועכשיו, כלומר בתוך הסיפור. על הדרך נוצר דיאלוג גם בין האקטואליה הישראלית המקומטת לבין החיים אז. כך למשל מוצגת הדיכוטומיה הידועה בין תל אביב הנהנתנית הממשיכה לחיות את חייה על-אף פיגועי הדמים שגבו חיים מעשרות יהודים, על-אף המלחמה באירופה ולמרות, למרות השמועות הנוראיות על גורל היהודים באירופה. משום מה, כשקוראים את הדברים בזמן התרחשותם, באמצעות הפרספקטיבה של הדמויות, אפשר להבין את הבחירות הללו ואפילו להעריך את ההתעקשות לקיים חיי תרבות ובניין למרות ואף על-פי כן.
אחד החוטים המבריחים את הרומן הוא הרצון לקיים תא משפחתי כלשהו, גם אם קטן מאוד, במקום המשפחה הגדולה שעזבו שם, באירופה. "לפני השינה מספרת סידי לילדתה הקטנה על העיירה [...] אפילו באוזניה שלה הדברים נשמעים כאגדה. בערבי שבת מושיב מיקי את שושנה על ברכיו ושר את הזמירות שהביא מהבית, לפי המנגינות של אביו [...] לרוב היו לבד: אימא, אבא וילדה. ברקע, במרחקים, מאחורי ערפל של ימים וארצות, שרה אתו המשפחה הגדולה, ההורים, האחרים והאחיות. משהו צובט את הלב. נדמה כאילו היו ניצולים מספינה שנטרפה. והיא מזמזמת אתו כדי שהשירה לא תהיה בודדת כל כך. אנחנו לא באמת משפחה, היא חושבת".
אבל סידי אינה מתייאשת ולאורך הרומן היא מתאמצת לחזק את התא המשפחתי. המאמץ מתגבר כשמתגלה הזוועה שפקדה את המשפחות באירופה. הרצון להקיף את הבת שושנה בטבעת הגנה, שלא תדע ושלא תרגיש את הזוועה האופפת את הוריה וטורפת את שנתם. הפליטים מגיעים טיפין טיפין ומספר כחול על זרועם והם מסרבים לדבר על מה שאירע. "כל מה שמוישי אמר היה, 'מאושוויץ עברתי למאוטהאוזן', קולו שטוח כמי שאומר, 'סגרתי את הדלת'. המילים שלא נאמרו גרמו לסידי להרגיש כמו שעון הממשיך לתקתק אחרי שמחוגיו נפלו". והזיכרון, או יותר נכון, המאבק לשמר את הזיכרון של מה שנותר באירופה החרבה. "בלילות, כשהוא שוכב במיטה ואינו יכול להירדם, הוא חוזר כבכישוף על שמותיהם של אבות המשפחה, מבקש נחמה ושינה בניגון החוזר ומתנגן בראשו בראשו שוב ושוב כמו זמרור מאגי [...] לא לשכוח, לא לשכוח, הוא אומר לעצמו ומתחיל מהתחלה".
הניגון החוזר ומתנגן הוא פירוש טבעי ויפה לשיר המבוא "עוד חוזר הניגון" בספרו הראשון של נתן אלתרמן, "כוכבים בחוץ". קודם למלחמה הביא מיקי לאשתו "בחרדת קודש" את "כוכבים בחוץ" וקרא באוזניה "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". כעת מקבלים החרוזים שכבת משמעות נוספת, נוראה: הניגון של השטעטל היהודי שמיקי וסידי, כמו שאר חבריהם, עמעמו ולעתים אף ביקשו לשכוח - חוזר (בעל-כורחם?); מסתבר שהמחשבה שאפשר לזנוח את הניגון הייתה לשווא. הזהות היהודית הנפתלת נפתולי אלוהים עם גורלה הבלתי אפשרי, מבטיחה לחזור ולהתדפק על דלתו של כל מי ששכחה לרגע; אם לא דלתו שלו, אז של צאצאיו.
אלתרמן בכבודו ובעצמו מופיע ברומן ועמו מפורסמים נוספים בני התקופה, בקפה 'כסית' שבו ישבו מיקי וסידי. האזכור של "כוכבים בחוץ" ברומן אינו מקרי. קובץ השירים הראשון של אלתרמן ברא עולם אורבני ובתוכו ניצבה העיר העברית הראשונה שגם אם הייתה אז "רחוקה מ'מוקדי עולם', מ'נקודות השריפה' של עדשת ארצנו הגבנונית" כלשונו של אלתרמן בציורי הפרוזה שפרסם ממש באותן שנים שעליהן נסב הרומן, עם זאת, תל אביב הייתה בעיניו "מרכז כפול: לארץ, ובייחוד לעם [...] והרבה מאור המרכזים הרחוקים אורו הוא, ומידו נזרע". "כוכבים בחוץ" עיצב את העיר העברית הראשונה כמיתוס וכאידיאל מרכזי לחיים החדשים שנרקמו ביישוב היהודי. זאת, בניגוד לאתוס החקלאי שעלה משירה של רחל "ואולי".
במובנים רבים הולך ספרה של שולמית לפיד בעקבות אלתרמן ומצייר את תל אביב כעוגן מרכזי בלבה של המהפכה שעבר העם היהודי. "כשהיא חוזרת הביתה בערבים נדמה לה שהמרצפות ברחוב מרקדות מתחת לסוליותיה, פנסי הרחוב הם בני זוג שהיא רוקדת אתם... והלב השיכור של העיר מוצא הד בלבה שלה. היא אוהבת את העיר הזאת! בכל העולם אין עוד עיר כזאת, היא מחליטה, צעירונת קלת דעת המבינה ללבם של תושביה". הדיאלוג של לפיד עם שירי "כוכבים בחוץ" גלוי. עם זאת, שלא כאלתרמן, דומה שלפיד בחרה לאמץ בעיקר את סגנונה המינורי של רחל באמצעות תיאור יום קטנוֹת שבחשבון אחרון התגלה כְּנֵס.
