לא ברור מי הוא בית המשפט המוסמך לדון בכתב האישום החמור שצריכים להגיש אזרחי ישראל נגד 120 חברי-הכנסת. אחרי החגים, מסתיים החופש הגדול של 120 הבטלנים והם חוזרים לעבודה. טוב, לא צריך להגזים. ה"עבודה", של 120 הבטלנים, היא המשרה הנחשקת במדינה. שלושה ימי עבודה בשבוע, שמונה חודשים בשנה. טוב, לא צריך להגזים. "שלושה ימי עבודה בשבוע", זה לא "שלושה" ולא "ימים", כמו אצל בני-אדם רגילים, אזרחי ישראל הנאנקים לפרנסתם, במשרה מלאה פלוס שעות נוספות, ולפעמים שתיים. מתמרנים בין מטפלות והקפצות לחוגים ומתחננים לבוס לצאת חמש דקות קודם הביתה, כי הילד "בלי סידור". 120 הבטלנים, "עובדים" שני חצאי ימים בקושי, שמתחילים על-פי תקנון הכנסת ב"ארבע אחר-הצהרים", ועוד יום מקוצר שמתחיל ב-11:00 בבוקר. פעמיים בשנה יש ל-120 הבטלנים חופש בן חודשיים, ובסך-הכל, ארבעה חודשי בטן-גב, במשכורת מלאה. שום דבר שקרה בקיץ האחרון, לא גרם ל-120 הבטלנים לקצר את חופשתם ולחזור לעבודה. לעבודה ממש. כמחוקקים. כמחוקקות. לממש את עליונותה של הכנסת על הממשלה. כמבקרי הרשות המבצעת שנגדה יצאו מאות אלפים לרחובות. לא רק להתראיין בטלוויזיה כדוגמנים או כדוגמניות, להבזיק תגובה לאיזה אתר חדשות נידח או להסביר במסע תענוגות בחו"ל כמה ישראל צודקת. מאות ימי שביתה של רופאים ואחר-כך של מתמחים, מדינה ועוד מדינה שמתנתקת מישראל בעולם, מסגדים שנשרפים על-ידי יהודים, מעמד-ביניים ששוטף את שדרות ישראל בהפגנות ומעמדות חלשים יותר שישנים ברחובות, ו-120 הבטלנים? שייחרב העולם ושהמשכורת תדפוק. תירוצים יש ל-120 הבטלנים לרוב: חלקם, משמשים במשרה נוספת כסגני-שרים, שרים, ראש-ממשלה. חלקם היו עסוקים עד צוואר בפריימריז במפלגת העבודה ויתרתם, קדימה ואחורה, היו בים - כולם, בלי יוצאת או יוצא מן הכלל, הפרו אמונים בשליחותם כנציגינו בקיץ הזה.