מראה קדמית, מבט לאחור

יש במציאות שלנו חזקים וחלשים. זה לא סוד ואני סמוך ובטוח שאף אחד לא נפל מהכיסא למקרא השורה הזו. למדנו לדעת שהחיים מתנהלים כך, ויש לנו אישור דארוויניסטי לעובדה הזו. אנחנו לא אשמים, זה הטבע. כך ברא את היקום ההוא שיושב בשמיים. זו גזירת גורל שאנחנו מקבלים אותה כמובן מאליו כי היושב בשמיים עיצב כך את העולם שלנו, ואנחנו שוכחים שאנחנו לעולם לא היינו מפקידים את גורלנו שלנו בידי מי ש"ראשו בעננים". אבל כשמדובר בחלשים אנחנו יותר סלחנים לגזירות משמיים. בחורה אחת, לא חזקה במיוחד, והיא דווקא יושבת בספסל האחורי של הציבוריות אבל היא חזקה מספיק מבחינה מוסרית כדי לקרוא תיגר על הגזירה משמיים, שעל פיה החלשים נדונו למוות בבחינת "למה האחרונים תמיד בסוף?", והיא פועלת באדיקות בכל עת שניתנת לה ההזדמנות, לפעול למען מי שאין מי שיפעל עבורם. אין מה למתוח את הסיפור הקטן/גדול הזה כדי לבנות מתח ספרותי. צריך פשוט לבנות במה דמיונית ולתת לבחורה הזו קרדיט ענק ופרס נובל לעושים למען החלש. ח"כ רונית תירוש, חברת-כנסת מטעם קדימה (ולא, איני תומך במפלגה הזו כידוע), פועלת כל הזמן, בצניעות ראויה לשבח ובהתמדה ראויה לשבח גדול עוד יותר, למען היישויות היחידות בחברה שלנו שאין להן זכות הצבעה בכלל, והן החלשות ביותר כי אין להן שום כוח אלקטורלי. במדינה שבה כל זב-חוטם ומצורע יכול להתיר לא רק את דמם של החיים, אלא גם את דמם של המתים (עם תג מחיר על בית-קברות), אף אחד לא יזרוק שבריר של תשומת לב אל החיים של בעלי-החיים. אז זה מתחיל בתרנגולי כפרות, שכל מיני יראי-שמיים נטולי קרקע מוסרית רוצחים כדי לנקות את חטאיהם ולנכות את שמם מרשימה וירטואלית של מועמדים להדחה על-ידי השבט של בורא-עולם, וזה ממשיך עם צוררי נשמות בחוות מזור שעושים לקופים את מה שראינו כולנו בסרט "כוכב הקופים" 2011, ומגדלים אותם בשבי על-מנת למכור אותם למעבדות שיעשו עליהם ניסויים בתרופות ובקוסמטיקה ולכל מיני צרכים מכוערים אחרים, ממש דוקטור מנגלה של הקופים. ובכל פעם שנקרית לח"כ רונית תירוש ההזדמנות, היא מצטרפת ללוחמים למען זכויות החיות, למרות שיש אולי שלושה כאלה בסך-הכל, והיא לא עושה את זה ממניעים אלקטורליים אלא ממניעים טהורים לגמרי, והיא לא מגינה על מי שמחר יכולים לארגן לה כינוס תומכים בחצר של צער בעלי-חיים בדרום תל אביב. היא עושה את זה למרות שאין בזה שום כוח אלקטורלי. היא עושה את זה כי הנשמה שחיה בתוכה מאמינה עדיין בחיים, ובבעלי-חיים; אבל חשוב מכך, היא מאמינה במה שהיא עושה ועושה זאת למען אחרים, חלשים, למען מי שהזרם הראשי של התודעה השאיר מאחור, והיא עושה זאת בעת שכל הקולגות שלה נלחמות על פירורי סיפורים שיש בהם כותרות ראשיות, פופוליזם זול וסיכויים אלקטורליים. תירוש נותנת בראש בלי לחשוש, במקום הכי קדוש – הגנת החלש. ברכות רונית. אצלי בלב כבשת את המקום הראשון מבין כל הקולגות שלך. אחרי הצבעה קצרה שקיימנו בבית, רצינו לומר לך תודה. בשמי ובשם חיות-הבית שלי.

בשבוע שעבר נערכו ברחבי ישראל, כמנהג החוזר על עצמו מדי שנה בשנה, עצרות אזכרה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. לעצרת "יזכור עם ישראל", בבית הקברות הצבאי "קרית שאול" בתל אביב, לא הגיע אף שר מממשלת ישראל. אף שר! לישיבת האישרור של דוח טרכטנברג הגיעו כמעט כולם. ומה נותר לומר? רק להדגיש שהאמירה "יזכור עם ישראל" מקבלת כאן משנה-משמעות ומשנה-תוקף, ונותר רק לקוות ש"יזכור עם ישראל" - גם בקלפי!

ראש ממשלתה של רפובליקת בננות אחת אי שם, מר לקחיהו, ניסה בכל כוחו להעביר הצבעה בממשלתו המורחבת והדשנה, על איזה דוח שעשוי להציל את הקריירה שלו על-ידי מתן כמה שאריות להמוני העם הנזעמים שידם אינה משגת לבריאות, רווחה, מזון, קורת גג וכיוצא באלה זוטות. א-מה-מה, ממשלתו מרדה בו, ושריה מיררו את חייו בשבוע שעבר עם דיונים אל תוך הלילה, עד שקצה נפשו והוא מאס בדינאמיקה הזו שייצרה עבורו קושי (על-אף שהדינאמיקה הזו עשתה את מלאכתה לפחות על-ידי כך שראש הממשלה התמצב כמי שנלחם עבור הציבור שנלחם בו. איש מבריק מר לקחיהו). הקצרצר הזה שלנו מביא את הסיפור שנלכד במראה הקדמית וקרה בספסל האחורי כאשר לקחיהו גייס רוב להצבעה בסיבוב השני. הדוב של הפוליטביורו, הוא אותו הפיל המרקד בחנות החרסינה של המדינאות, הצליח לסחוט מינוי, ממש שנייה לפני ההצבעה החוזרת על אישרור המלצות הדוח, ומינה מקורב אישי שלו לתפקיד שגריר במדינה שבה מתנהל נגד הפיל המרקד תיק פלילי. מדיניות החוץ של רפובליקת הבננות הזו מופקרת בידי מי שכנראה מקדם את ענייניו הפרטיים והפליליים, ובידי ראש הממשלה המאפשר לו את טווח המחיה הזה.

בזמן האחרון, ולכל הפחות מאז כבשה שלי יחימוביץ' את ראשות מפלגת העבודה, אני רואה יותר ויותר עדויות לכך שמתחזקת החזית בקרב על המקום השני לאחר המפלגה היחידה שהצליחה לעשות ליכוד בין שני כישלונות (כשלון הכלכלה וכשלון הביטחון). את המקום הבלתי מכובד כמספר שתיים של הפוליטיקה הישראלית, כובשת בימים אלה מפלגת העבודה, בראשות שלי, כך לפחות מנבאים לנו הסקרים. אבל סקרים, מטבעם, וכמו שהגדיר אותם פעם הנשיא שמעון, כוחם יפה כדי להתבשם בהם, אבל הם מתנדפים הרבה לפני רגע האמת (והוא מדבר מניסיון). כמה עצוב שאנחנו (ושיירגעו הקופצים, "אנחנו" זה אני והתולעים) שמחים על המקום השני אחרי מפלגת ליכוד-הכישלונות, אבל זה עדיין עצב מהול בשמחה משום שאם לא העבודה במקום השני, עוד היינו עלולים להתעורר למציאות שבה המפלגה השנייה בגודלה בציבוריות האומללה שלנו היא האוטוקרטיה של הדוב המתלהם ואיש הפוליטביורו הסטליניסטי שבחר בקריירה של מעמיד-פנים נאור כאילו היה רקדנית בלט לבושה "טוטו" (וזה נראה יותר כמו שייקה לוי ז"ל בריקוד אגם הברבורים). אם כבר, אז שהמקום השני והלא מכובד יהיה אצל שלי, ולו רק כדי שייחסך מאיתנו המחזה המביש של הדוב האלים הזה המפזז כמו פיל בחנות החרסינה של הדיפלומטיה העולמית. וככל שמדובר במי שאיבדה את המקום השני, החלה להיווצר דינאמיקה תקשורתית של עליהום על "ציוצי ציפורה" כאשר קדימה עברה אחורה בזמן ששלי לקחה את ההגה במושב הקדמי. אווירת ה"עליהום" על ציוצי ציפורה (ואני מקווה מאוד שזה לא קמפיין מבית מדרשה של שלי למרות שזה מתחיל להיראות כך), היא אווירה לא בלתי-נכונה ובלתי-ראויה בעליל. ציפורה לא עשתה עבודה טובה בראשות האופוזיציה (ולזכותה ייאמר שאין כלל אופוזיציה), והיא אינה מועמדת לראשות ממשלה. אבל, מאידך-גיסא, היא אישה ישרה כמו סרגל, היא חכמה ומוכשרת, היא נבונה ובעלת חזון בתחום המדיני, ואני חותם עליה לתפקיד שרת החוץ אלף פעם לפני הפיל בחנות החרסינה שמחמם כיום את הכיסא ואת הגיזרה המדינית. זו לא חוכמה לגרש מהציבוריות שלנו אנשים ישרים ומוכשרים (רק תסתכלו ימינה ושמאלה ותראו כמה כאלה יש בכלל), ועדיף למצוא להם תפקיד שבו הם יכולים להועיל לכולנו.