אמצעי התקשורת הכתובה כבר הצליחו להוכיח, מפעם לפעם, שאין דבר העומד בפני רצונם העסקי. אפילו לא האידיאולוגיה שלחם. קחו, לדוגמה, את "ידיעות" ו
מעריב, היריבים זה לזה בלב ובנפש עוד מימי שנות-דור. והנה, בשנה החולפת, הסתובב לו הגלגל והתהפך: השניים חברו להם יחדיו. לא, חלילה, מאהבת מרדכי, אלא דווקא משנאת המן.
לשני היומונים יש אינטרס ברור משותף: להביס את יריבם, החדש יחסית, "ישראל היום", או לפחות לנגוס מכוחו. כדי להגשים את מאוויים לא מהססים השניים לפעול מאחורי הקלעים ולגייס לעזרתם מוקדי-כוח, כמו חברי כנסת ושרי ממשלה. ומנגד, כדי בכל זאת לשרוד על פני המפה ולהשפיע, מוכן "ישראל היום" להיכנס להפסדי-עתק ולמכור את סחורתו אפילו בחינם.
תהפוכות אבל, בתיאטרון האבסורד, הבלתי-יאומן הזה, מתחוללות לפעמים גם תהפוכות. מעריב, שנלחם בעצמו על חייו, חובר פתאום ל"ישראל היום" ומדפיס את עיתוניו בבית הדפוס שלו. בכך הוא גוזל נתח לא-מבוטל מפרנסתו של
הארץ, הנאבק גם הוא על הישרדות, ושעוד קודם לכן, לפני שננטש, היה זה שהדפיס בעצמו את היומון הנפוץ. וכדי בכל זאת לשרוד, מצרף אליו הארץ, כשותף, את בנו של מייסד קונצרן העיתונות הגרמני, דומונט שאוברג - קונצרן שיש לו קונוטציה שלילית מן העבר, כשפעל בזמנו בשירותם של הנאצים. וכאילו לא די בכך, מצרף אליו הארץ, כשותף נוסף, גם את ליאוניד נבזלין, אוליגרך רוסי, המעורר תהיות במגזר העסקי בשל עבר החשוד כמפוקפק.
חציית קווים אין, אפוא, כל ספק שיש בכוחם של אינטרסים עסקיים לגבור על יצריות לוהטת. בימיו של נח
מוזס, עורכו האחראי של
ידיעות אחרונות, נחשב מעריב-יריבו למוקצה מחמת מיאוס, שהס מלהזכיר אפילו את שמו. והנה, לא מכבר, חברה בתו, ג'ודי, לעסקים משותפים עם
זכי רכיב, אחד מבעליו האחרונים של מעריב, כשחובר אליו גם בנה נמרוד. שנים לא רבות, עוד קודם לכן, עשתה אחותה, תמי, את הספתח, כשהקימה את שבועון הבידור לשעבר, "רייטינג", מיסודו של "מעריב המאוס", שאמור היה להתחרות ב"פנאי פלוס" של "ידיעות". וכצימוק אחרון לא נעלם מאיתנו גם את מי שהיה לא פחות מעורך "ידיעות",
דב יודקובסקי, שהגדיל לעשות, בחצותו בעצמו את קווי האויב...
