נורא ברור שבזמן כתיבת הפוסט הזה נקוות בעיניי דמעות. חמש שנים המתנו לידיעות המשמחות האלו. 5 שנים מטורפות, מלאות באירועים, מחאות. לאף-אחד אין מושג אפילו איך מתחילים לסכם חמש שנים כאלה. אבל יותר מכל, מדובר בחמש שנים שבהן הרעיון שגלעד שליט ישוב היה בגדר רעיון ריאלי, אבל כזה המתרחק מן המציאות הריאלית מידי יום. לחשוב על האופציה שבשבוע הבא כבר נצפה בו מבעד למסכי הטלוויזיה זו הזיה אחת גדולה. הזיה שעומדת להפוך למציאות. השאלה היא עם מה אנחנו יוצאים מכל התהליך הזה, שאו-טו-טו מסתיים לו?
בליל רביעי האחרון התכנסה הממשלה לישיבתה הדחופה בנוגע לקבלת ההחלטה על אודות הסכם חילופי השבויים במסגרתו צפוי גלעד שליט לשוב הביתה. מדובר בהסכם קשה, המאפשר את שחרורם של מרצחים רבים, האחראים למותם של ישראלים רבים. כ-1,000 אסירים צפויים להשתחרר, כל אחד בקונסטלציה האישית שלו: אחד ישוב לביתו, אחר יגורש למקום אחר והשלישי הוא בכלל ערבי-ישראלי שעולה התמיהה כיצד הרשה לעצמו לזנב באזרחי מדינתו ולהתיר את דמם. המשפחות השכולות מתנגדות להסכם מתוך מניעים ברורים. אבל התמורה לכל הוויתורים הקשים האלו ברורה: גלעד שליט, החייל שלנו שנשאר בעזה כבר במשך 5 שנים, צפוי ככה"נ לשוב לזרועות הוריו בשבוע הבא.
על-פניו, מדובר בידיעות מרגשות. כ"כ מרגשות, שעיניי דומעות בזמן כתיבת שורות אלו. אך הן אינן דומעות רק מהתרגשות, כי אם גם מעצב. עצב על המשפחות השכולות שנקרעות: נקרעות בין קדושת בניהן המתים, שחייהם הוקרבו לטובת ביטחון מדינת-ישראל, לבין הרצון להשתתף בשמחת העם כולו, בשמחת משפחת שליט על שובו הצפוי של בנם מן התופת. אודה ואתוודה שהשכול הכה גם לא רחוק ממני. מידי שנה אני משמיט את מבטי למול עיניו של אביו של יובל מנדלביץ' ז"ל, שנרצח בפיגוע באוטובוס בקו 37 בחיפה. בן מחזור שלי. כיצד אוכל לצפות בעיניו כעת, כאשר משלחי רוצחי בנו צפויים להשתחרר מן הכלא בעוון העסקה? כמוהו, גם אני שמח על שובו הצפוי של גלעד. אין ספק שהוא היה הילד של כולנו, והשתתף – ולו ברמה הרוחנית – בסעודות החג של כולנו. אך מה על זכרו של יובל ז"ל, וישראלים רבים כמוהו?
לכן, כשהתהליך של החזרתו של גלעד יסתיים בשעה טובה בשבוע הבא, יהיה עלינו – כתמיד – להתכנס בתוך עצמנו, ולהבין מהם הדברים שאנחנו לוקחים איתנו מהסיפור קורע הלב הזה שנמשך כבר 5 שנים. להלן רשימה חלקית של ההגיגים שלי בנושא:
א) זו תקופה מעניינת להיות בה במוקדי קבלת ההחלטות ובמוקדי המודיעין. עתה, כשהפרשה עומדת בפני סיום, ייחשפו לכל כל המשמעויות המבצעיות, כל המודיעין שהיה בנושא הרגיש הזה. כולי תקווה שתחקירים מעמיקים, שיכללו גם את אמירותיו של גלעד שליט עצמו, ייעשו וכולם ילמדו מהם רבות. אולי זה גם הזמן בו נבין כיצד הגענו למחדל מבצעי שלא איפשר לנו לקבל נגישות לגלעד שליט, ולהצילו משוביו במבצע הירואי דוגמאת מבצע "אנטבה".
ב) לאחר שדחינו את זה בעילות שונות, מן הראוי שעם שיבתו של גלעד שליט תתכנס וועדת
מאיר שמגר שוב ותחתוך בבשר החי. תאמר היכן עובר הגבול האדום. כמה רחוק נהיה מוכנים לשחק לידיהם של אויבינו, ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם? יהיה המחיר אשר יהא, על כל חייל לדעת כיום מה המחיר שתהיה מוכנה מדינת-ישראל לשלם בעבור עיקרון הערבות ההדדית. מדובר בשאלה רגישה, בה נמנענו מלעסוק עד-כה, כשידענו בוודאות שיש לנו חייל חי היושב בשבי. עם שיבתו הצפויה של גלעד מוכרחים לקבל החלטה. אחרי הכל, כמאמר נתניהו, זה אחד מתחומי אחריותו של מנהיג.
ג) זה הזמן של צה"ל להתכנס אל מול עצמו ולהפיק לקחים. להפיק לקחים מבצעיים בהיבט שימנע חטיפה של חיילים נוספים (כי כבר רואים שהצד השני נערך לזה במלוא כוחו). אבל יותר מכל, להוכיח שראש השב"כ –
יורם כהן – צדק כשאמר שנוכל להכיל ביטחונית את שחרור האסירים, בהנחה ברורה שרובם ישובו לעסוק בטרור. כאן צה"ל צריך לנצח. וניצחון לא מקבלים על-ידי התנשאות, אלא על-ידי אימון מאסיבי והכנה לגרוע מכל. ככה, כשניתקל בזה - נדע להנחית על אויבנו מכה קשה, שלא הייתה מביישת מעצמה. אם ידינו היו כבולות עד לא מזמן עקב נוכחותו של גלעד בשטח, כעת החיה השתחררה מכלאה: אם יעזו לשוב ולהתעסק בטרור - הם ישלמו על-כך קשות. ולא, בפעם הבאה הם לא יקבלו את הלוקסוס שבישיבה בכלא הישראלי.
השמחה ששררה במאהל המחאה של משפחת שליט עם היוודע כי גלעד צפוי לשוב הביתה כבר בחג הסוכות הזכירה – ולו במעט – את החגיגות והמעגלים בתל אביב בזמן הכרזת המדינה. עם כמה שמדובר באלף-אלפי הבדלות, גלעד הוא הבן של כולנו - ולאחר שנים של סבל הוא חוזר הביתה. אני, כאיש צבא בכיר לשעבר, מתרגש מן המעמד וגם ממשמעותו: מדינת-ישראל הוכיחה שהיא לא מפקירה את לוחמיה בשטח. היא תשלם כמה שתיאלץ לשלם בעבור חזרתם הביתה, ואותי זה מרגש מאוד. עם-זאת, מדובר בשמחה המהולה בעצב. ליבי בימים אלו גם עם המשפחות השכולות. ליבי נחמץ יחד איתן אל מול המעמד הקשה בו הן נמצאות.
אבל ההתמודדות עם זה צריכה לבוא בסדרת לקחים שצריכה להיות מופקת עם שיבתו של גלעד. אנחנו חכמים מאוד בהסקת מסקנות כאשר חרב עומדת לשסף את גרוננו. הבה נהיה חכמים הפעם גם מבעוד מועד, ולצד הרגשות שמציפים אותנו נדע להתכונן לבאות. כי אויבנו לא הפסיקו (ואף קיבלו לגיטימציה להמשיך) בעבודתם המאומצת. אבל פעם נוספת כאיש צבא לשעבר, אני מאמין ביכולותיו של צה"ל ומאמין בעבודה הקשה שלה הגוף הזה מסוגל.
בטרם נמשיך במלחמתינו, הבה נתמוגג כעת על חזרתו של גלעד הביתה. ניתן לדמעות לרדת כשנצפה בתמונותיו לאחר נחיתתו בישראל, נחבקו, נשמח איתו, ניתן את הקרדיט לראש-הממשלה על האקט המנהיגותי גרידא, ואז – כיאה לג'ונגל בו אנו חיים – נשוב להילחם על חיינו.
גלעד, חג סוכות שמח!