"לא מן הראוי", "אני מבקש לדעת סוף-סוף" - הן האמירות ששמעתי מהמנהל החדש. התייעצתי עם חברים קרובים, משפחה, מכרים, והחששות שמפעמים בי ברורים לי, ולו לא.
מן הראוי לו לאדם חדש שיכיר וילמד את התרבות והערכים ורצוי שיכיר את האנשים, אנשים שנותנים מעצמם למקום עבודתם, רואים במקום עבודתם בית, באים לעבוד ולא באים לעבודה. כך ראוי, כך רצוי שינהג מנהל חדש במקום חדש לו. מידת אנושיות מינימלית שתבין כי העומדים מולך אינם עוינים. וכן, מותר לחשוש, מותר לחשוב, מותר להתלבט ובוודאי לאותו עובד מסור שנותן את נשמתו למקום עבודתו ונתון במצב של שינוי, החלטה.
לא מן הראוי שתבוא ותצמיד אקדח לרקתו של עובד, לא מן הראוי שתציב אולטימטום. אז כן, אני רגיש, כן אני רוצה לחשוב, כן אני רוצה להאמין לך. כפי שאני קיבלתי אותך, נרתמתי, ויתרתי, כך ראוי שהערכים של הגינות, יושר ושקיפות שמלווים את אמירותיך יהיו מציאותיים. מנהיג נמדד בהישגים ובדיעבד בערכים שהותיר אחריו. ודווקא אחרי יום הכיפורים, ודווקא בזמן שהערבות ההדדית בחברה הישראלית גואה ופורצת, נולדת מחדש, אני מצפה לרגישות.
הסלידה מחוסר הרגישות ניכרת בחברה הישראלית בחודשים האחרונים - מחאת הקוטג', מחאת האוהלים, מחאת המתמחים. לא כולם מדברים על כסף, לא כולם מדברים על כבוד. פדוי שבי התראיין באחת ממהדורות החדשות ואמר שחלפו שלושים שנים מיום שחרורו, ועד היום ולא שאלו לשלומו. מיום שחזר ארצה מהשבי התעניינו בעיקר במידע שמסר. רוצה לומר, אנו לא רואים את הפרט בחברה, "למדנו להיות זאבים ואויבים" ("והילדים באים", יהודה פוליקר ויעקב גלעד), איבדנו את הרגישות, את האנושיות, שכחנו איך להתייחס לזולת אם בכלל.
יש משהו משוגע בפתיחות ובגילוי הלב, מעין התאבדות, יגידו רבים. ואני חושב שפה הטעות, פה נעלמת הצביעות, מציאת החן בעיני..., האמת הפנימית יוצאת לאור. כולנו שחקנים במשחק החיים, אבל לא כולנו מחליפים תפקידים, לא כולנו רוצים לעטות מסכות וללבוש תחפושות שונות בהתאם לסביבה. לא כולם צודקים ולא כולם טועים, אבל רובנו רוצים לרצות מישהו, למצוא חן בעיני מישהו כדי שיקדם אותנו, שיהיה חייב לנו. "לחפש אותי ולמצוא את עצמי, להגיד אני, זה אני, זה אני" ("אני רוצה גם", יהודה פוליקר ויעקב גלעד) - זו המשמעות הכנה שבלהיות אתה.
החבר'ה הצעירים מטורעאן מגיעים מדי יום למקום עבודתם בכפר סבא. כולם בני אותה משפחה, קמים בחמש בבוקר, נוסעים יחד שעתיים, עובדים יחד וחוזרים לכפר (כך הם קוראים למועצה המקומית). אני פוגש אותם, חמישה בחורים, חלקם נשואים, אחת לשבועיים בממוצע. הם מעריכים את עבודתם, הם מכבדים את הלקוחות למרות שלא כל אלה האחרונים מכבדים אותם. אני מאלה שתמיד מתעניין לשלומם, משוחח איתם. זה ההבדל הקטן - היחס. אני לא מקבל הנחה או תוספת, אבל אני נותן תשומת לב ומקבל חיוך, אדיבות ויחס.
מלחמות סופן בהסכם. כל צד משחק עד הקצה, גיבור וחזק, ובסוף יושב להגיע להסכם, לפשרה. במלחמה יש רק מפסידים, יגידו כולם. לעתים מפגן הכוח הזה נחוץ כדי להראות מי בעל-הבית. האומנם? הרי כל צד מחזיק משהו בסתר שעלול לפצוע. הוכחנו שדרך משא-ומתן ניתן להגיע להסכמים ללא פצועים. פה נכנס לתמונה האומץ. מיהו האמיץ שיעז לקרב את אויבו? מיהו האמיץ שיאות לשבת באותו שולחן עם מתנגדו-אויבו? מיהו המנהיג שיעז לנהוג בשקיפות מבלי למצוא חן בעיני פטרוניו?
