אילו הייתי שר בממשלת ישראל, הייתי מצביע בעד העסקה לשיחרור גלעד שליט.
אני מודה: ההגיון, המוח - אם להשתמש במונחים של מתנגד-העסקה-יעלון - אצלי, לפחות, אי-אפשר היה לו לעמוד בפני הרגש, הלב, לאחר חמש וחצי שנים של שבי אכזרי, של ניתוק טוטאלי, של מאבק עז למען השחרור, של תקשורת אגרסיבית תומכת, של הפיכת גלעד שליט למעין מותג, שכולנו מחוברים אליו.
כמה לוחמים נהרגו מאז נלקח שליט ("הילד", "הנער" - כמאמר עיתונאים רחימאיים-מתבכיינים על לוחם בצה"ל) בשבי ה"חמאס"? כמה סבל היה נחלת משפחות שכול מהשתוללות הטרור? מישהו זוכר שם כלשהו של חלל, קרבן, פצוע, הורה שכול, מלבד השבוי החי גלעד? הנה, זהו כוחו של קמפיין עקבי, ממוקד נושא, רגשי, בהובלת המשפחה, בלי להתחשב בשום גורם אחר, באף שיקול אחר.
וזה עובד. וזה משפיע. וזה גורף. וזה מקרב אותך אל נשוא הקמפיין. וזה מייסר אותך. וזה מגביר בקרבך את האמפטיה. וזה משכר. וזה מביא אותך לתמוך במהלך, כלומר בעסקה, שהכול מבינים כי מכל הבחינות היא מסכנת ומסוכנת. ותקדימים אינם חסרים.
מדובר בעסקה עם אויב חסר לחלוטין צלם אנוש, שבמשך כל התקופה - פרט לאקט שחרור הקלטת לפני שנתיים - לא איפשר כל מגע חיצוני עם החטוף הישראלי, לא העביר שום מידע על מצבו ובריאותו.
זהו אויב שמוכן היה, שאנשיו יוסיפו לשבת בכלא הישראלי, בידיעה, שאף משפחה אחת מ-8000 משפחות האסירים הביטחוניים הללו, אנשי טרור ורוצחים, לא תפגין, לא תעז ללחוץ, לא תימחה באהלים ובמצעדים, ולא תנסה לעשות ולו שמץ ממה שנקטה המשפחה הישראלית. מדובר באויב, שסוחר בגורל בני אדם, בוודאי כאשר מדובר בישראלי, אפילו במחיר הסבל (הלא כל-כך נורא, כמסתבר) של שלוחיו הרוצחים בכלא הישראלי.
זה האויב, להזכיר, שכאשר הסכים להעביר לישראל את החיילים החטופים רגב וגולדווסר, שמר בסוד עד לרגע ההפתעה האחרון את העובדה הקשה-מנשוא, כי השניים לא יוכלו ללכת לקראת יקיריהם במעבר הגבול. הם הגיעו בתוך ארונות מתים.
חלילה וחס, איננו רוצים אפילו להעלות על דל שפתנו אפשרות שגלעד שליט לא יוחזר בריא פיסית-לפחות, אבל בהחלט צפויים עוד הרבה שעות מתח למשפחה במצפה-הילה ולכל ישראלי באשר הינו, עד לרגע השחרור ממש.
כי כאמור, יש לנו עסק ועסקה עם טרוריסטים, בין אם הם מ"חיזבאללה" ובין אם מ"חמאס", נעדרי צלם אנוש, אף שאנו רואים אותם מפעם לפעם מעל מסכי הטלוויזיה הדורים בחליפות, עטויים בעניבות, כשהם ממשיכים לאיים, להתהולל, לדבר על חטיפות-לעתיד לשחרור כל אלפי האסירים שנותרו (בינתיים) מאחור, ולהלהיט את הרוחות בסיסמאות על שחרור כל "פלשתין" וכל ירושלים.
גם אני לא הייתי עומד בבליץ התקשורתי-יחצני-רגשי, שהופעל על ראש ה
ממשלה, שרי הממשלה וכל אזרחי ישראל בעניינו של גלעד שליט, והייתי אומר לעצמי: אין ברירה, יש לקבל את העסקה הזאת, לבצע אותה בלב כבד, ליטול את הסיכון, הגם שעיקרון ההדדיות המפורסם של נתניהו הופר כאן בגסות ובסחטנות. ה"יתנו" שלהם - קטן פי אלף מה"יקבלו" שלנו.
עלינו להמשיך ולהכות במחבלים, שביניהם יהיו מעתה "פנים מוכרות", אלה שאמורים או-טו-טו להשתחרר ולחגוג בעזה. מבחינה זו, גם אני שייך לעדר, המדבר על רעות, על "כל המציל נפש אחת", על "שותפות גורל" ושאר סיסמאות יפות, שביומיום שלנו, לא בהקשר של שליט, רחוקות מלהיות מציאות אמיתית בחיינו הרגילים. אם ישנה אחווה אצלנו היא קיימת רק בצה"ל. קוראים לה: אחוות לוחמים.
ביומיום האזרחי אנו עם שמסוכסך עם עצמו, שנעדר תרבות של כיבוד הזולת, שנהגיו נלחמים על הכביש אלה באלה, מצפצפים אלה על אלה, שהאלימות הפנימית בתוכו בלתי נסבלת והקולניות שלו נשמעת למרחוק. לפתע פתאום - עם כזה מניף את דגל "הערבות ההדדית"? לפתע פתאום גלעד שליט הוא חזות הכול? - נו, באמת...
אז אחרי שהצבענו באופן וירטואלי "בעד", אחרי שהבענו תמיכתנו בהחלטת המנהיג, כולנו ערוכים ומחכים לרגע שבו סוף-סוף "הילד יחזור הביתה". לרגע שבו יימסר לידי נציגי צה"ל ולאחר מכן יצנח אל זרועות ההורים אביבה ונועם. זה הרגע שבו גם ייפתחו חרצובות הביקורת. אל דאגה: הפוליטיקאים וה"פרשנים" כבר מחכים לו בקוצר-רוח.
זה הרגע שבו תתחיל התקשורת לטפל בראש הממשלה, ותחזור בה מהציונים הגבוהים שהיא מעניקה לו מאז החליט על העסקה ובטרם ביצועה. הגדיל לעשות
הארץ, שהכתיר ביום ששי את מאמר המערכת בכותרת: "מדינאי נולד". הייתם מאמינים? נתניהו, אליבא דעיתון שלוחם בעקביות להפלתו, מגלה "מנהיגות ראויה לשבח". לא פחות ולא יותר.
כמובן, כל זה בעירבון מוגבל, שהרי על "המנהיג הראוי" עוד להצדיק בעיני המו"ל
עמוס שוקן ועושה-דברו
אלוף בן את הכתרתו ולהוכיח כי הוא נכון לסטות ב-180 מעלות מכל עקרונותיו ואמונותיו, מכל הדברים שכתב ונאם והטיף ושהביאוהו לשלטון, ולמלא את צווי "
שלום עכשיו". מצפים ממנו להיות שרון בכל הקשור לבגידה בבוחריו ובאמונותיו - לניתוץ קיר הברזל, לנסיגה מיו"ש, לפינוי
מתנחלים, להנהגת כלכלה סוציאליסטית, לפתיחת את כל הברזים.
במלים אחרות, כמאמר "העיתון לאנשים חושבים", על ראש הממשלה נתניהו מצווה לבצע מכאן ואילך "מהלכים אמיצים" ו"להוביל למהלכים גורליים אף יותר משחרורו של חייל אחד".
אני מקווה, שנתניהו לא ישתכר מהפרשנות המקלסת, שזכה לה לראשונה בקריירה שלו כראש ממשלה, גם מצד גדולי מבקריו, וכי יוכיח כי לא הארץ ולא
עקיבא אלדר, לא "ידיעות" ו
נחום ברנע, הם מנחיו לגבי הנהגתו העתידית, לגבי הלחצים שיופעלו עליו מבית ומחוץ, בפרק הזמן שעוד נותר לכהונתו.
להפך, דווקא החלטתו המנהיגותית בפרשת גלעד שליט מקנה לנתניהו מנוף לעמוד על האינטרסים האמיתיים של העם היושב בציון, כפי שהוא יודע אותם טוב יותר מכל אדם אחר: להכות בטרור הפלשתיני בכל מקום שבו יעז להרים ראש, לעמוד איתן על עמדות ישראל בתהליך המדיני תוך שמירת הקווים האדומים הן באשר לגבול העתידי, הן באשר לאי-פינוי מתיישבים, הן באשר לשלמותה ואחדותה של ירושלים והן בהתנגדות התקיפה למה שמכונה בשפה הבינלאומית והתקשורתית המכובסת: "זכות השיבה".
וכן גם - ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - לא להתקפל מול מפונקי המחאה החברתית וההסתדרות הדרקונית, שמתכוונים לשבש את החיים הפנימיים בישראל בעוד ימים ספורים.
דווקא המעמד המתחזק של ראש הממשלה בעיני השמאל, כתוצאת לוואי של עסקת שליט הלא-פשוטה, מאפשרת לו "לחזור למוטב", להיות המנהיג שלשמו נבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, ולא ליהפך ל"שבוי של השמאל" - מקדימה, דרך "העבודה" ודרומה.
עתה נותר רק לשאת עיניים אל יום שלישי, חול המועד סוכות תשע"ב, להתפלל או לייחל, שאכן גלעד שלנו, של אביבה ונועם ושל כל עם ישראל, לוחם השיריון שהתבגר בחמש-וחצי שנים מאז נחטף והוא כבן 20, אכן ישוב בשלום אל סוכת ישראל.
