עם כל השמחה משובו של גלעד שליט הביתה ועם כל החשיבות של מימוש העיקרון של ה"ערבות ההדדית" שכה מרבים לדבר עליו בימים אלו, צריך לומר בפה מלא שהעסקה הזו אינה מוסרית. היא אינה מוסרית ואינה הוגנת כלפי קורבנות הטרור ומשפחותיהם שציפו ממדינת ישראל, לאחר שלא הצליחה להגן על יקיריהם, שלפחות תתפוס ותמצה את הדין עם אותם רוצחים וסייענים שפגעו בהם. רוצחים אלו עומדים עכשיו לצאת לחופשי ולחזור כגיבורים לביתם בעוד משפחות השכול נותרות חסרות אונים ביגונן.
זה לא מוסרי וגם לא הוגן לצפות מאותם לוחמי צה"ל שסיכנו את נפשם כדי לתפוס את אותם 1,027 רוצחים ומחבלים ולהביאם למשפט לצאת שוב, לסכן את חייהם בשנית כדי לתפוס את אותם רוצחים ומחבלים שממשלת ישראל שיחררה. אין זה הוגן וגם לא מוסרי כלפי אזרחי מדינת ישראל שבחרו בראש
ממשלה שיגן על בטחונם, אך במקום זאת רואים אותו משחרר מתוך חולשה אלף רבי מרצחים ומומחי טרור מדופלמים שיחזירו את הטרור לרחובות עירם.
העסקה הזאת גם אינה עומדת במבחן "הסבירות" ו"המידתיות", כלים שבית המשפט העליון נוהג להשתמש בהם במסגרת ה"ביקורת השיפוטית" של החלטות הממשלה. אך במקרים מסוג זה כפי שהניסיון המר מלמד, בית המשפט העליון נוהג לצמצם את "האקטיביזם השיפוטי" שבו הוא כל כך מתגאה ונמנע מלהתערב בהחלטות הממשלה בטענה השחוקה שמדובר בעניין הנמצא בתחום ההחלטה של הדרג המדיני. בית המשפט העליון כפי שידוע לכולם, מוכן לקבל במקרה זה את "מילתה" של הממשלה, על כך שההחלטה לשחרור הרוצחים מבוססת על "תשתית ראייתית מוצקה" לגבי מידת המסוכנות והסיכוי שהרוצח המשוחרר לא יחזור למעגל הטרור.
על-אף שידוע שבעסקות קודמות של שחרור מחבלים רוב הרוצחים המשוחררים חזרו לעסוק בטרור, אין לכך שום משקל בהחלטות בית המשפט. לא רק שבית המשפט אינו משנה את דעתו על סבירות העסקה עקב כך, הוא גם אינו משנה את הרטוריקה שבה הוא משתמש להצדקתה.
הענין הנוסף שצריך לעסוק בו הוא נושא הביטחון, או אם תרצו ראשי מערכת הביטחון.
יורם כהן, תמיר פרדו ו
בני גנץ. אותם מפקדים וראשי ארגונים שמופקדים על ביטחוננו, שנשבעו להלחם באוייב ולעשות כל מאמץ להכריע את הטרור ושמדינת ישראל מעמידה לרשותם את מיטב בניה וכוחותיה, וכן תקציבי עתק של עשרות מיליארדי שקלים מתקציב המדינה, על חשבון החינוך והרפואה, תמיכה בזקנים וטיפול בילדים, אלו המפקדים הממליצים היום לפני ראש הממשלה ללא בושה, להכנע!
והמילה האחרונה שמורה למר
בנימין נתניהו עצמו, ראש הממשלה ששנים רבות הטיף לנו לא להכנע לטרור, שהצביע על הסכנות הרבות של שחרור מחבלים רוצחים ועל המחיר הקשה שנשלם עקב כך בשחיקת ההרתעה וביזוי המדינה. מר בנימין נתניהו שנוהג להתפאר בהערצות לווינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה של בריטניה הגדולה במלחמת העולם השניה. ובכן ביבי, צ'רצ'יל שהטיף להלחם בהיטלר בהיותו איש אופוזיציה, נשאר נאמן לאמת שלו גם כשהגיע לתפקיד ראש הממשלה. הוא לעולם לא אמר ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם" ולכן דחה בבוז את הצעת השלום של היטלר שהייתה חוסכת לעמו חיים רבים.
במקום זאת, בשעה הקשה ביותר של הממלכה, הוא לא היסס להציע לעמו רק "דם, יזע ודמעות" ורוח איתנה כדי לנצח במלחמה ולכן ביבי, אם אתה באמת מחפש אנלוגיה מתאימה מאותה התקופה, נראה לי שצ'מברלין זו הדוגמה הנכונה.