מהרגע בו נחטף החייל גלעד שליט, הייתה דממת אלחוט מצד הוריו והמשפחה. התקשורת עטפה אותם בדברי שבח על האצילות והאיפוק שהם נוהגים, על-מנת לא להפריע למאמצי (?) הממשלה דאז. יום אחד, לאחר כשנתיים בערך, כשפסעתי לקראת הכניסה למוזיאון תל אביב, ראיתי את נועם שליט יוצא משם עם עוד כמה אנשים. פניתי אליו: האם אתה נועם שליט? והוא השיב בהן. האם אוכל לומר לך משהו? ודאי, השיב. "רציתי לשאול אותך, מדוע אתם שותקים? האם אתה חושב שבנימוס ואצילות וללא שום תגובה מצידך - יחזור גלעד הביתה? אתם חייבים לזעוק עד השמיים, להפוך עולמות, לעשות את כל שביכולתכם ולא לסמוך על לכאורה מאמצי הממשלה מאחורי הקלעים. הם לא יביאו את הבן הביתה". סיימתי והלכתי. לא עברו כמה ימים, ולפתע החלה לפעול בכל עוזה מערכת התגובות של המשפחה, ונועם בראש. הם פנו לתקשורת, התראיינו בכל אתר ואתר, והגיעו עד לפגישות עם אישים בארה"ב ובעולם כולו. ומאז, החלה המרכבה לנוע. מובן ששיקול דעתו הנחרץ והנבון של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שהכריע את הכף, אך לפעמים דרושים מילה או משפט כדי לזרז ולהמריץ את הצעד שיביא למהפך. ואם בזה תרמתי ולו משהו - הסיפוק כולו שלי. חג שמח.