המספרים המספרים הנזרקים לחלל האוויר, במקביל לפליטת טענות ועמדות אל החלל הזה, הם עיסוקם של מי שמנסים להוכיח באותות ובמופתים את מה שהלב לא נזקק לו כלל ועיקר. כשצמרת הכלכלה הישראלית מסבירה לנו מעל כל במה, ובכל ערוצי המדיה, שמצבה הכלכלי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר, ולשם כך מוצגים לנו גרפים וטבלאות, נקודות טיעון ערוכות למשעי כמו מסדר המפקד ביום פקודה, והוכחות למכביר עפות לחלל האוויר, זה לא עובר אצלנו מסך כי אנחנו רואים דרך המספרים הללו. זה הרבה יותר פשוט מכפי שזה נראה. הלב החם לא זקוק להוכחות, רק המוח הקר רוצה אותן.
אנחנו מורגלים לחיות על המספרים הללו כבר מיומנו הראשון. מערכת החינוך היא שליחתו של הציבור בהטמעת המאזנים הללו בראשנו, וכמו שדנה קמה בזמן שרמה נמה, כך אחד ועוד אחד הם שניים. משם זה עובר לדמי כיס (מה? לא נלמד את הילד קצת אחריות תקציבית?!), ואחר-כך מגיע חוג כדורסל (כמה ניצחתם?), ואז הגיוס והטירונות (במבנה של שלשות, כמובן), ומשם ללימודים ("רק שתלמד משהו שמכניס הרבה, לא כמו הבן של אחותי רותי שמבזבז את הירושה של סבא שלך על לימודי אמנות באיטליה").
אז מה הפלא שיש התרגשות כאשר נכנסים לסופרמרקט ויש "שניים במחיר אחד", "השני בחצי המחיר"? האנושות רצה ריצת אמוק לקראת ה"דיל" הבא. קופונים, גרופונים, שוברי הנחה, מבצעי חג, צוברים נקודות, "כרטיס מועדון יש?" - לפנק, לפנק, לפנק!
אגב, למשוואה הזו יש שני צדדים. זה לא רק שאנחנו מחפשים את העסקה הטובה ביותר, היא צריכה להיות הטובה ביותר בשבילי! לי! עבורי! אני! כמה מאיתנו קוראים למלצר שזה עתה הביא את העודף ומראים לו את הטעות ומחזירים לו את העודף המיותר? כמה מאיתנו יחזירו שק עם שטרות שנמצא מתחת למושב ברכבת לבעליו ששכח אותו שם?
מספרים מבטאים ערך, ערך מייצר תאווה, תאווה מייצרת חרדה, חרדה מייצרת ביקוש, ביקוש מייצר ספסרות, ספסרות מייצרת שערי חליפין, שערי חליפין מייצרים ערך (וערך מייצר תאווה, וחוזר חלילה).
הספסרים ספסרות היא מקצוע, אבל היא הרבה יותר ממקצוע. זוהי דרך חיים. ספסרות היא אמנות המסחר הבסיסית ביותר. לקוח שלי לשעבר, איש עשיר כקורח, נשאל הרבה פעמים בנוכחותי על הדרך שבה התעשר, והוא נהג להשיב תמיד באותה הדרך: קניתי בזול, מכרתי ביוקר.
ספסרות זורמת בדמו של הספסר, ומשם גם לקוח הביטוי המבדח: "הוא ימכור את אימא שלו בשביל (השלם את החסר)". כשאנחנו יושבים בערב עם חברים אנחנו אוהבים לספר כמה אנחנו מוצלחים ומצליחים. רק לעיתים רחוקות יהיה וידוי אמיתי.
בעת מו"מ אנחנו מנסים לסחוט את הלימון עד שלא נותר בו מיץ, כי רק כך אנחנו מרגישים שמיצינו את המו"מ. בבתי מלון אנחנו מעמיסים אוכל כאילו שאם נאכל את כל המלון זה ישקם את תדמיתנו בעיני עצמנו על כך ששילמנו מחיר עבור הלינה וזה כולל את ארוחת הבוקר. מי שהולך ממש רחוק עם הרעיון הזה, חוזר מטורקיה עם ברזים, ומחופשה בקלאב מד עם מגבות חוף.
טועה מי שרואה בעיני רוחו ספסר בלי שיניים מחוץ למגרש כדורגל המוכר "שתי כרטיסים אחרונות", פשוט משום שספסרות היא שיטת חשיבה ולא מעטפת חזותית או תחום מקצועי. מה שבנה טייקונים במשק שלנו זו ספסרות לשמה. ל
נוחי דנקנר יש חיוך ממיס לבבות של הרבה מיליוני דולרים, ועדיין המקצוע שלו הוא ספסרות. קונה בזול, מוכר ביוקר. הבנק שלך הוא ספסר, חברת הביטוח שלך מספסרת בסיכוייך לחיות מעבר לגיל הממוצע, והפוליטיקאי שהצבעת לו בבחירות מספסר בסיכוייך לזכור בעוד שנה את מה שהוא הבטיח לפני שנייה. גם ספסרות בנשמותיהם של שבויים בידי החמאס וגם ספסרות בפחד של מי שאינם שבויים (בינתיים), גם ספסרות כזו היא ספסרות.
הספסרות היא אמנות של לראות את העולם מבעד לרווח הצר שלי, וכל היתר הם לקוחות פוטנציאליים שיעברו אצלי דרך הקופה הרושמת בדרכם לספר איך הם סיפסרו אותי, בזמן שלמעשה אני סיפסרתי אותם. הספסרות היא תולדה של הטמעת המספרים בתודעה שלנו, אבל היא אינה אמנות המספרים כלל וכלל. הספסרות היא אמנות הפסיכולוגיה היישומית והמניפולציה הסוציולוגית של "שוד הערך הגדול".
אבל שוד הערך הגדול מסתיים כאשר המסופסר מבין שמספסרים אותו, ולמעשה כל שוד הערך הגדול הזה הוא סיפור על מספרים וספסרות, ותו לא.
הסיפורים ההווי הישראלי מכיל הרבה סיפורי עדות, ועליהן נולדו המון בדיחות. למשל ידוע שפולניות היא מקצוע של רגשי אשם עוברים בתורשה, וידוע שרומני/פרסי/סקוטי זה מקצוע של חסכנות מופלגת (מה שאגב ממש לא נכון), וידוע שרופאים זה מקצוע מבוקש וחומר טוב לבני זוג (אבל, כמה פולניות עדיין רוצות חתן רופא אחרי שביתת המתמחים?).
סיפורים בונים אגדות, בונים אתוס באמצעות פאתוס, בונים נרטיבים באמצעות סופרלטיבים, סיפורים בונים מציאות - אבל רק אצל מי שקונה אותם במקום לראות דרכם. סיפורים הם מספרים המבקשים לקבע בתודעה שלנו משוואות של ערך - ממש כמו "שניים במחיר אחד".
אבל לכל סיפור יש את מאחורי הקלעים שלו, את סיפורי המשנה שלנו, את האופי של הדמויות ואת ההרכב שלהן בסיפור. גלעד שליט בשבילנו הוא חייל שבוי, והדמויות בסיפור הזה הן נועם ואביבה, הדס, יואל ונעמה, סבא צבי.
קל לנו להזדהות עם גלעד ועם המשפחה, עם הסבל של חמש שנים, עם הילד הזה שממעט כל-כך להביט אל המצלמה עוד מעת שהיה ילד, אל הבית שהפסטורליות נעקרה ממנו למרות הירוק שמקיף אותו, ממש נחרב החלום של
לגדול בבית ישראלי. לחלוחית בעיניים של כולנו כי גלעד בא הביתה.
ואז, לפתע מתחלפת המערכה. תופי מלחמה, תמונות שמחה מעזה, ראיון אחד עם מחבלת, ספסרי המלחמה באים ויש בפיהם נתונים מצמררים! המשוחררים אחראים למותם של מאות ישראלים! המחבלת לא חוזרת בה ממעשיה! הסטטיסטיקה מראה שכשישים אחוזים מהמחבלים המשוחררים חוזרים לבצע טרור! ועוד כהנה וכהנה עובדות נכונות למכביר.
אני מביט בשלישיית "אמרנו לכם" (השרים לנדאו, ליברמן ויעלון), מגובים בפרשנים ובעיתונאים, ומאחוריהם עתירות לבג"צ של משפחות שכולות (שליבי באמת איתן ועם הקושי שלהן), ואני רואה את המספרים, ואת הספסרים, ואני שומע את הסיפורים. אבל אני לא זקוק לכל אלה כדי שיזינו את המוח הקר שלי שמבין שיש כאן בעיה "ביום שאחרי", לי מספיק מה שהלב שלי מבין מכל זה.
ילד מופנם אחד שעוד לא הספיק לחיות ניצל, והוא חוזר אל הבית שנגדעה ממנו הפסטורליות, ואל הורים שאהבתם אליו ניצחה את כל המספרים, ואת כל הספסרים ואת כל הסיפורים. מדינת ישראל מימשה את הכתובה שלה למרות המחיר, ולא בשביל גלעד. היא מימשה את הכתובה שלה משום שבכל מחזור גיוס של הילדים שלנו, אנחנו עומדים מתחת לחופה ואומרים להם שאנחנו נקריב בשבילם את מה שהם מקריבים בשבילנו, ושאם הם יפלו, אנחנו נרים אותם.
את המילים שכתב יעקב רוטבליט שרה מירי אלוני במקור, והדף שעליו נכתבו המילים עבור
יצחק רבין בליל הירצחו, הפך לסמל לקשר שבין דם המתים לצווי החיים: "מי אשר כבה נרו, ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו, לא יחזירו לכאן".
למספרים אין תוקף בלי ספסרות ובלי סיפורים. בסיפור נטול הספסרות בדם העבר והעתיד, ובלעדי סיפורי ההפחדה - נותר רק ילד אחת שהכתובה שחתמנו עליה כלפיו מתממשת בימים אלה, וזוהי תעודת כבוד למדינה ולחברה הישראלית, המחבקת את זכר הקורבנות עם החובה לחיות, בדיוק כמו את יום הזיכרון ויום העצמאות. אין סיבה ליפול לסיפור הגירושין מהטרוריסטים הפלשתינים, ויש את כל הסיבות לראות את הסיפור של קיום הכתובה, עבור גלעד כרגע, אבל עבור דור המתגייסים הבא בעיקר.