חיסכו מאיתנו את העמדת הפנים החסודה

את עסקת שליט מסבירים לנו, בראש ובראשונה, בחוב המוסרי של צה"ל לחייליו. בכך שכל חייל היוצא לפעולה ומסכן את חייו למען המדינה, צריך לדעת שזו תעשה כל שביכולתה כדי שיחזור הביתה בריא ושלם. הטיעון הזה בעייתי ביותר - הן עקרונית והן מעשית. עקרונית, הוא שומט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של פעילות מבצעית. הרי בפעילות כזו כמעט תמיד יהיו הרוגים ופצועים, ותמיד קיים הסיכון של נפילה בשבי. אני יכול רק לחזור על דבריו הקולעים של יצחק נבון בעת שהתנגד לעסקת ג'יבריל, ושאותם כבר ציטטתי יותר מפעם אחת: "מדינה שיש לה הכוח המוסרי לומר למשפחה שבנה לא ישוב משום שנהרג, צריכה להיות בעלת הכוח המוסרי לומר למשפחה שבנה לא ישוב משום שמחיר שחרורו גבוה מדי". מעשית, קשה מאוד לעכל את הנימוק הזה כאשר רואים מי משתחרר בעסקה הקרובה. מדובר על רוצחיהם של לפחות תשעה חיילים, ובהם נחשון וקסמן (אם תרצו - קודמו של גלעד שליט), ואדים נורז'יץ ויוסף אברהמי (קורבנות הלינץ' ברמאללה). האם זה אומר, שחייהם היו שווים פחות? האם שחרורו של שליט מצדיק את החגיגות של רוצחי אותם חיילים? שלא לדבר על מאות החיילים, השוטרים, לוחמי מג"ב ואנשי השב"כ שסיכנו את חייהם כדי ללכוד את מאות המחבלים המשתחררים. השחרור הסיטונאי הזה אומר להם, שהסיכון שנטלו על עצמם היה - במידה כזו או אחרת - לשווא. נכון, המחבלים הללו הורחקו מהשטח למשך שנים לא מעטות. אבל קרוב לוודאי שהם יחזרו לסורם ויוסיפו שמן לבעירת הטרור המבעבעת כל העת, ושנגדה ממשיכים אותם חיילים ושוטרים ולוחמי מג"ב ואנשי שב"כ להילחם. כלומר: סיכון חייהם של אותם אנשי כוחות הביטחון, שווה פחות מאשר סיכון חייו של חייל בודד. אפשר לתת לעסקת שליט כל מיני נימוקים: הלחץ הציבורי, הרצון לחזק את מצרים, השאיפה לתת סטירה קטנה לאבו-מאזן, הצורך להתפנות לטיפול באיום האירני. כל אלו נימוקים רציונליים, שכבודם במקומו מונח. אך אל תנופפו לנו בנימוק המוסרי, שהעסקה עצמה שומטת את הקרקע מתחת לרגליו. אחרי שנכנעתם לטרור וסיכנתם את חיי תושבי ישראל וחייליה, לכל הפחות חיסכו מאיתנו את הצביעות שבהעמדת הפנים החסודה.