אוי גלעד, טרם חזרת וכבר עוסקים במחיר. אוי גלעד, יזכירו לך ולכולנו את המחיר. אני מרחם עליך ועל משפחתך איך תשאו ב"אשמה" שתוטל על הרצון הכל כך טבעי של כולנו - להיות חופשיים.
האשם לא בך, גלעד, ולא בבני משפחתך. האשם הוא בנו. בנו שטרם עיצבנו את רצוננו להיות עם חופשי בארצנו. בנו שלא השכלנו להציב קו בין ערכים לבין קיום. אני סבור שהחזרתך להיות בן אדם חופשי יביא את מנהיגינו לדיון החשוב כל כך - איפה עובר הגבול בין ערכים לבין קיומנו בארץ זבת חלב ודבש? מעבר לדיונים שיתקיימו חשוב לזכור כי החברה שלנו אינה מאוחדת. החברה מפולגת, חבולה כלכלית וחברתית. הגיעה העת לדיון אמיתי על הפרדה בין דת לבין מדינה. החברה הישראלית אינה יכולה להיות מפולגת. זהו המכשול העיקרי להמשך קיומנו. אויבנו למדו וילמדו את מגבלותינו. הצהרות כמו נהגנו בגלעד כפי שנהוג בדתנו (דהיינו, הדת קובעת מי יחיה ומי ימות, הדת קובעת איך יחיה) אינן מתאימות לנו. יש חוקים בינלאומיים, יש אמנות, הצלב האדום, הסהר האדום, יש לנו פוליטיקאים שמדברים הרבה ועושים מעט.
אוי גלעד, כל עסקות פדיון השבויים עד כה זכו לשם, ועסקת שליט נושאת את שמך, לעד. כואב שאנו משחררים רוצחים מתועבים שגזר דין מוות היה הולם להם, אבל מחיר החיים ולו של אדם אחד שווה יותר מאחזקתו של מחבל אחד. הרי אנחנו משלמים את שהייתם בכלא של המחבלים הללו, מכיסנו, מעמלנו. במשוואה הזו אני איני מוכן להיות שותף. אני לא מוכן לממן שהייתו של מחבל בכלא הישראלי - ולכולנו ברור שהכלא שלנו אינו הכלא של אחרים. אני לא מוכן לתת אגורה אחת למים או ללחם למחבלים.
