האידיאולוגיה הניאו ליברלית, שראשיתה בשנות השבעים של המאה העשרים, נחשבת לתשתית הרעיונית של מגמות ההפרטה בעולם כולו. התהליך הוביל להפרטת חברות ציבוריות רבות, מיקור חוץ של סחורות ושירותים והישענות הולכת וגדלה על חוזי עבודה לטווח קצר. התנהלות זו הוצדקה בעיקר על-ידי טיעונים של התייעלות ושיפור ביצועים של המגזר הציבורי בטווח הארוך.
התפתחות נוספת שנבעה מתהליכים אלו הייתה הישענות הולכת וגדלה על חברות ייעוץ פרטיות לצורך קבלת ייעוץ לגבי קביעת המדיניות ואופן ביצועה -
"הפרטת עיצוב המדיניות". בשנים האחרונות אנו עדים להתרחבותה של מגמה זו גם בישראל. במרס 2011, פורסם מכרז על-ידי משרד האוצר ל"מתן
שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינת ישראל", בהיקף של כ-3.5 מיליון שקל.
תאגיד Rand האמריקני זכה במכרז.
התנהלות זו מעלה שאלות מהותיות ביחס להתוויה ארוכת טווח של מדיניות ציבורית בישראל. לכאורה, הכוונות טובות. מדינת ישראל - שלא אחת סופגת ביקורת מבית ומחוץ על היעדר חשיבה לטווח ארוך ופיתוח אסטרטגי כמקובל במדינות מפותחות אחרות - עושה מעשה. לצורך פיתוח תוכנית ארוכת טווח, נשכרים שירותיה של חברה פרטית שתפקידה לסייע למדינה בעיצוב מדיניות שתוביל ליעד. אך בד-בבד עם הרעיון הטוב, עולות מספר שאלות מהותיות: על מי מוטלת האחריות לעיצוב המדיניות במשטר דמוקרטי? מה המודל העדיף למעורבות גופים פרטיים בתהליך עיצוב מדיניות, אם בכלל? מה צריכה להיות זהותם של אותם מומחים חיצוניים ומה מידת המעורבות הרצויה שלהם בתהליך? מה מידת הבקרה שיש על התוצאות? ואיזה משקל יש לייחס להמלצותיהם בתהליך קבלת ההחלטות? וכיו"ב.
למעשה, משמעותה של מדיניות זו היא הפרטת השלב המכריע של פעולת הממשלה - קביעת יעדים ארוכי טווח ובעלי חשיבות אסטרטגית מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית ולעיתים אף ביטחונית. לתהליך של הפרטת עיצוב המדיניות עשויה להיות השפעה על רמת האמון בממשל ובדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה ועל המוטיבציה של כוחות איכותיים להשתלב במגזר הציבורי. בנוסף, הוא מעמיד במבחן את אחד היסודות עליהן מושתת המשטר הדמוקרטי - הליך הדיונים, הויכוחים ושיקוף האינטרסים השונים, הקודמים לקבלת ההחלטות ולעיצוב המדיניות. גם אם התהליך מושפע לעתים מאינטרסים מגזריים - משמעות העברתו, אפילו באופן חלקי, לידי חברות עסקיות -
כמוהו כריקון המדינה מתפקידה המהותי ביותר. בנוסף, גבולות השליטה של המדינה על תהליכי תכנון וקביעת סדרי עדיפויות אסטרטגיים, נעשים עמומים ומודרת רגלו של הציבור מהתהליך. מנגד, ניתנת דריסת רגל משמעותית לשחקן חוץ ממשלתי פרטי או וולונטרי. להערכתנו הישענות רחבה על חוזים לטווח קצר לאספקת ייעוץ מדיניות לממשלות - עלולה להתברר כלא אפקטיבית ובלתי יעילה. היא מגבירה את המוטיבציה של היועצים לפעול בצורה אופורטוניסטית וכתוצאה מכך מכניסה אי-ודאות ושגיאות לתהליך, ומורידה את רמת האמון בין קובעי המדיניות והיועצים, ובין היועצים לגופים הממשלתיים המתחרים. היא גם מגדילה בדרך כלל את עלויות המגזר הציבורי והעסקות הכרוכות בייעוץ. ניראה כי
יש סכנה שמדיניות זו מהווה צעד אחד רחוק מדי בעירוב הפרטי בציבורי.
התיאוריה של "דמוקרטיה מתדיינת" (Deliberative Democracy) נבעה במקורה מההבנה שהחלטות משותפות (ובמיוחד החלטות ממשלתיות אסטרטגיות), אמורות להתבסס בעיקרן על חשיבה משותפת ופחות על שקלול של העדפות אישיות. מתוך רעיון זה התפתחה הגישה לפיה קובעי המדיניות עושים שימוש בפורומים של התדיינות (Deliberative Forums) על-מנת להתחבר לבוחריהם. נראה כי צרכי קובעי המדיניות, וכן התיאוריה והפרקטיקה של "דמוקרטיה מתדיינת", עולים בקנה אחד עם הרצון לייצר מדיניות ציבורית אפקטיבית וברת קיימא מבחינה אסטרטגית. המסקנה העולה מבחינת הנושא בארץ ובעולם היא שהאחריות על הניהול והערכה של תהליכי "דמוקרטיה מתדיינת" ועיצוב המדיניות הציבורית - צריכים להיות מונחים על כתפי הממשלה ונושאי המשרות הציבוריות, תוך שאיפה לשיתוף מירבי של אזרחים וגופי החברה האזרחית, במגבלות היישומיות הכרוכות בכך.
קיימת חשיבות רבה להמשיך ולפתח מנגנונים של "דמוקרטיה מתדיינת" בחברה הישראלית, דוגמת זו שראינו לאחרונה במעגלי השיח "ממאהל למעגל", שצמחה מתוך "מחאת האוהלים". כלי זה חיוני להשגת השתתפות ציבורית ערה במערכת הפוליטית, ותורם להידוק הקשר בין המינהל הציבורי לאזרחים, ולהחלטות המשקפות את ציפיות הציבור. כיום, הציבור הינו השחקן המרכזי שנותר מחוץ לתהליך עיצוב המדיניות הציבורית בשלב הקריטי שלה. העקרונות הבסיסיים של משטר דמוקרטי מדגישים את חשיבותה של השתתפות פוליטית זו. לדעתנו, מערכת קבלת החלטות אסטרטגית מאוזנת וטובה, צריכה לכלול גם קהילת מחקר חיצונית בריאה היכולה לתרום באובייקטיביות להעשרת הדיון הציבורי.
קיים היגיון וניכרת חשיבות בקבלת ייעוץ ממוקד של מומחים בתחומים בהם קובעי המדיניות אינם בקיאים וחסר בידם הידע המתאים והמקיף על-מנת לגבש עמדה ולקבל החלטות. עם זאת, ובעיקר בכל הנוגע לתהליכי תכנון של חשיבה אסטרטגית ברמה הלאומית, הסיכונים רבים, ולכן יש לסייג את המגמה להפרטת עיצוב המדיניות, להגדירה היטב ולהגבילה.
