1 ערב יום הכיפורים. תחנת צבא תל אביב. מזה מספר ימים מפמפמת התחנה את אתוס התבוסה הגדול של מלחמת יום הכיפורים. אם נסכם את השדה הסמנטי של מכלול המונחים ששדרני התחנה הקבועים והמזדמנים שחררו לאוויר נקבל "שבר", "אסון", "כישלון", "אימה", "אלה ששרדו את המלחמה" ומונחים נוספים מאותה משפחה. לרגע נדמה היה שמדובר בשידורי יום השואה. המוזר הוא שהמרואיינים, לפחות אלה ששמעתי, דיברו על "נחישות", "עוז רוח", "גבורה", "סיימתי את המלחמה עם הגדוד שלי בראש מורם", "ניצחון גדול יותר מששת הימים", "הכעיס אותי שאמרו שמותם היה לשווא" אמר אחד הלוחמים, "החמצה - כן, אבל לא שבר". מוזר, משום שדווקא המחדל בראשית המלחמה ותנאי התחלת המלחמה שנטו בבירור לצד האויב, מגדילים עשרות מונים את ההישג בסופה, שעה שצה"ל התמקם בקילומטר ה-101 מקהיר ללא חיץ צבאי רציני מצד המצרים בואכה הבירה המצרית.
2 אז מה קורה פה? השבר הגדול התחולל בתודעה של קבוצה מסוימת שהקנתה אותו לעם שלם, לפיו הניצחון במלחמת ששת הימים היה החטא ומלחמת יום כיפור הייתה העונש ולכן חובה להיפטר מהישגי מלחמת ששת הימים. ברמה הפסיכו-פוליטית מדובר על רצון לברוח מהפוטנציאל הרוחני-תרבותי שיהודה ושומרון ובלבם ירושלים חשפו בקרב ישראל הראשונה, זו שברחה משך 19 שנה מעיסוק בזהות הדתית של העם. מכוחו של השבר הזה שהתחולל בקבוצה שהנהיגה עד אז את העם בא לעולם הסכם התבוסה האמיתי, הוא
הסכם אוסלו שחלליו הגיעו כבר למחצית מחללי מלחמת יום הכיפורים.
שימורו של אתוס התבוסה המדומה חשוב לקבוצה הזאת, משום שבאמצעותו מוצדקת רוח התבוסה הקבועה מאז ועד היום. מכוחו של אתוס התבוסה המדומה במלחמת יום כיפור אפשר להוסיף ולהפחיד את העם שאם לא ניענה לדרישות הפלשתינים ואם לא ניענה לדרישותיו של אובמה ואם לא ניענה לדרישות הקוורטט ואם ואם ואם - או אז "יֵלך עלינו" כדבריו של אחד הפוליטרוקים הידועים. "הצונאמי המדיני" שאיימו להפילו על ראשנו שייך לאותה משפחת מילות-קוד של תבוסה ושבר ואסון ואוי אוי אוי ואוטוטו אנחנו נכחדים.
3 אתוס התבוסה הפיל עלינו את השיחדש, הניו-ספיק האורווליאני, לפיו ניצחון הוא "תבוסה", מלחמה היא "שלום", טרוריסטים הם "לוחמי חופש", יהודים שנרצחו בידי מוסלמים מתאבדים הם "קרבנות השלום", חבלי המולדת היותר עתיקים ומשמעותיים לזהותנו הם "שטחים פלשתינים גזולים בידינו", כניעה לתביעות מדיניות וביטחוניות אבסורדיות מצד מבקשי רעתנו היא "מעשה אמיץ", שמירה על האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר לקיומנו היא "מבוי סתום" ו"היעדר חזון" ושלל ביטויים שנועדו לסמא את התודעה הלאומית מלראות נכוחה את המתרחש ממש מתחת לאפנו.
פתחו את
עיתון הארץ, או שמעו
גלי צה"ל: אתוס התבוסה חי ונושם מדי יום. מכוחו ישראל מצטיירת כקלגס והפלשתינים כצדיקי הדור. מכוחו הגיע גם הסופר יורם קניוק, לכתוב את ספר התבוסה הגדול שעליו זכה בפרס ספיר, "תש"ח", ומכוחו, או שמא מחולשתו,
ויתר הסופר גם על זהותו הדתית-יהודית. במאמר מוסגר אומר, שמצדי הוא יכול להירשם גם כחייזר. למי אכפת?
4 אכן, דור יוצאי מצרים לא יכול היה להיות מעולם דור כובשי כנען. "ויהי בשלח פרעה את העם" מספר המקרא, "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים", לא הנחה אותם ממצרים דרך אל עריש לעזה, למרות שזאת הייתה הדרך הקרובה ביותר לכנען. "כי אמר אלוהים פן יינחם העם בראותם מלחמה - ושבו מצרימה". אנחנו שומעים גם כיום על כל מיני מוציאי דרכונים זרים למיניהם המבקשים לשוב מצרימה, אל היבשת שהקיאה את הוריהם באכזריות אין קץ אך לפני שני דורות, וזאת מפחד המלחמה. כאילו שבאירופה המתאסלמת יונח להם. איך הסביר הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" לקראת סוף המאה ה-12: "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים... ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום". אם התודעה שבויה, גם המציאות הניבטת אליה ומתוכה - שבויה אף היא. "ונהי בעינינו כחגבים", אמרו המרגלים ששלח משה לתור את כנען, "וכן היינו בעיניהם". לשם צריך להיות מופנה המאבק הפוליטי והתרבותי בארץ - חילוץ התודעה הלאומית השבויה, שיקומה וחיזוקה לטובת עמידה איתנה יותר מול האתגרים המורכבים שההיסטוריה תוסיף להציב בפנינו גם בעתיד.
5 מכאן אפשר להבין מדוע המאבק לפלורליזם אמיתי בתקשורת הישראלית הוא קריטי לקיומנו. לא מדובר כאן רק בתיקון עוול בן שנות דור של השתקה והדרה קבועה של קולות הרוב הישראלי, אלא במתן במה קבועה בשעות השיא רק - אבל רק - לדוברי אתוס התבוסה, דור יוצאי מצרים שלא ממש רוצה להיכנס לכנען, או בימינו - לירושלים של מעלה ומטה גם יחד.
רשות השידור נמצאת כעת בראשיתו של מהפך מקווה, מהפך שיגרום לה לא רק להתייעל אלא גם לפתיחות רבה יותר כלפי הציבור הרחב, לשילובם של עיתונאים נוספים בעלי עמדות שמרניות וניאו-שמרניות, שיצבעו את שידורי הרשות ותוכניות הטלוויזיה שלה בצבעים מגוונים יותר. העם אכן דורש צדק תקשורתי. ראו את הצלחתו של 'ישראל היום' ולמדו ממנה: חלק גדול מהציבור הישראלי, כנראה רובו, צמא לשמוע סוף-סוף גם את קולו,
קול ישראל. שמע ישראל.
6 התחלתי עם תחנת צבא תל אביב. נכון להיום המצב שם גרוע הרבה יותר מקול ישראל. הפוליטיזציה הרקיעה שם שחקים. מילא פוליטיזציה - אבל מדוע רק בכיוון אחד? אפילו "המילה האחרונה", אין בה כדי לכסות על ערוותה של התחנה התל אביבית.
ארבעה מועמדים למשרת מפקד גלי צה"ל הגיעו לקו הגמר. ראוי שהמפקד הבא יהיה לא רק איש תקשורת ראוי אלא גם מפקד צבאי בעברו, אפילו לוחם, כדי שיידע להילחם על השבת התחנה אל הציבור, ובראש ובראשונה אל החיילים בשטח. תחנה שתהיה מזוהה עם הלוחמים ועם ערכי העם והארץ, תחנה שרבחי רנטיסי יהיה עבורה אויב ולא מרואיין מלוקק. תחנה שבה - גם בה - יישמעו קולות אחרים, לא רק דוברי אתוס התבוסה, אלא קולם של שומרי חותם הגבורה, אלה הסבורים שמלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון כביר, ושהמחדלים הנוראים שליוו אותה הם חומר חשוב לחשבון נפש ולשיפור יסודי אבל לא לכניעה להתפרקות הרוח הלאומית אלא דווקא לחיזוקה.
7 "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל... למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". מהי סוכה אם לא ההפך מאתוס התבוסה, הידיעה שלא עוצמת הקירות היא המגנה אלא הרוח המחזיקה אותם. מה מקיים את סוכתנו הלאומית אם לא הרוח העמוקה הנושבת בנו מההרים עמוק אל השפֵלה? - אוויר הרים צלול כיין. חג שמח.
