הקו הירוק לחיים, שלום!

על המוניטור בתאג"ד, רגע לפני שדרכינו בגלגול הזה נפרדו, ורגע לפני שהוא עבר מכאן לעולם הבא, הופיע הקו הירוק עם השיניים החדות האלה, השיניים שקופצות ביחד עם "פיקים" אלקטרוניים חדים, שתדירותם הולכת ופוחתת, עד שהקו הירוק השתטח ארצה, הפיקים נעלמו, ואת הצלילים החליף צליל רציף וגבוה של אזעקה. קו אחיד, רציף, הקו שמכריז על המעבר החד מחיים למוות. לא רק לאנשים בשר ודם יש קו ירוק במוניטור של החיים. גם לחברות אנושיות וגם להתאגדויות מדיניות יש קווים כאלה. צחוק הגורל הוא, שממש במקרה, מי שצייר על המוניטור של התקומה הציונית בארץ ישראל את קו החיים שלה, שם ידיו על טוש ירוק, וצייר את קו החיים הזה על המפה, עם אותם השיניים, ממש כמו במוניטור שבישר לי בתאג"ד שהחבר הכי טוב שלי עבר מכאן.

למדינת ישראל יש קו ירוק המפריד בין החיים והמוות, ואם תסתכלו טוב עם המוניטור המקרין את הקו הזה, יש במרכזו מן מתווה של חיוך מוזר, כזה שנראה כמו החיוך של באטמן. מתווה החיוך הבאטמני הזה, הוא החיוך האמביוולנטי של "השטחים". מה עוד לא נאמר על השטחים הללו?, דורות של אנשי רוח ומשוררים חיברו על השטחים הללו שירים של אהבה וערגה ("חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר"), וכתבו עליהם ספרים של חזון ומאמרים רבים ("שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן"), ובנו עליהם בתים, ומאחזים, והיאחזויות, והתנחלויות, ומחנות צבא, ומתקני כליאה, וקרוואנים בכל פינה, ומאהלים על כל גבעה, ומה לא? וממש כמו שהר החרמון קיבל את התואר "העיניים של המדינה", תאוות השטחים של מבקשי הקוממיות התנ"כית, העניקה ליהודה ושומרון את המעמד של "השדיים של המדינה". אבל גם כאשר עושים אהבה עם האדמה, צריך לזכור שהאדמה ניתנה לאדם, ולא האדם לאדמה, ושבלעדי האדם אין ערך לאדמה, ואדמה המושקית בדם האדם הופכת קדושה ומחוללת בעת ובעונה אחת.

שנים עברו מאז שניסיתי את כוחי כנער צעיר וכלוחם באינתיפאדה. אני כבר לא נאיבי. אני כבר יודע מראש שאין סיבה לחייג, כי מעבר לקו, בצידו השני של "הקו הירוק לחיים", לאף אחד לא אכפת באמת מהמדינה המדממת שלי, ואף אחד לא יענה לי שם ויברך אותי לשלום. המקסימום שאני אשמע זה: "כל העמדות תפוסות" (וכל העמדות שעדיין לא תפוסות, יהיו תפוסות בקרוב עם איזה מאחז או אוהל). הקו הירוק המפריד בין החיים והמוות (כמו במקרה של החבר הטוב שלי שנעלם לי כאשר חצינו אותו בתחילת החיים), הוא גם הקו המפריד בין שני עולמות שבהם המילה "שלום" משחקת תפקיד אחר לחלוטין. מעברו השני של הקו עסוקים כנראה בלתחזק עמדות תפוסות, ובלתפוס עמדות פנויות, ובכל מה שלא משרת את האדם, ובכל מה שהופך את פירמידת הקדושה שבה הדגש הוא על החיים ועל האדם, אל פירמידה שבה האדן הבסיסי הוא האדמה שאליה נשפך דם האדם. קדושת האדמה לקחה את מקומה של קדושת חיי האדם. תמיד היה נדמה לי שמעברו השני של הקו, למרות שלא עונים "שלום", יודעים מהו, כי אולי הקרבה אל המוות מקרבת גם אל התובנה. אבל על-אף ששרים שם כל הזמן "עושה שלום במרומיו", ועל-אף שבימים אלה קוראים שוב את הפרשה המבהירה ש: "בצלם" ברא אותם, עדיין מתעקשים שם לקדש את האדמה ולא את דם האדם. כל העמדות תפוסות, אנא אל תמתין כי לא נענה לך כשתתקשר ותאמר "שלום".

כאשר מחייגים אל "הקו הירוק לחיים", מי שעונה בצידו השני של הקו לא עונה "שלום". כאשר מחייגים אל "הקו הירוק לחיים" עונה של מישהו העונה לשם יש"ע. בתחילה שמחתי. חשבתי שיש"ע זה סוג של ישועה, אולי באמת מישהו מעברו השני של הקו הזה יכול לסייע בעניין של חיים ומוות של המדינה שכה אהבתי, ואולי מישהו שם מבין משהו בענייני מצוקה וסכנת חיים של המדינה שלי. לתומי סברתי שאולי יש"ע יכול להושיע, לך תדע. אבל זה קרה לפני שנים רבות כשהייתי נאיבי עדיין, אינתיפאדה ראשונה, הייתי חייל בשירות סדיר ופיניתי את החבר הכי טוב שלי לתאג"ד. כשהתקשרתי לאחרונה אל "הקו הירוק לחיים", עדיין מצידו השני לא אמרו לי "שלום". הפעם ענה מישהו בשם י"ש (והסביר לי שמאז שיצאנו מעזה הוא שינה את שמו, הסיר את ה-ע' ונשאר רק עם ה: י"ש). לאחר ההסבר הזה אמרתי בנימוס: "שלום יש". שמעתי צליל ניתוק.

לשמחתי, המדינה שלי עוד נותנת מדי פעם אותו חיים על המוניטור עם הקו הירוק. בשבוע שעבר הפתיעה אותי הממשלה שלי, כאשר בחרה לתת "אות חיים", ופתאום היה "פיק" אלקטרוני עם אות המבשר: מישהו כאן עדיין מאמין בקדושת החיים. להחזיק אלף רוצחים ששפכו דם על האדמה הרוויה ממילא הזו, גם כדי למצות איתם את הדין (שגם האלוהים שלנו וגם האלוהים שלהם רצה ממצה איתם על כך שאיבדו את הקשר עם ה"צלם"), וגם על-מנת למנוע מהם לשפוך שוב את דם האדם על האדמה הכל כך רוויה הזו, ובתמורה להצלחה של מיצוי הדין, ומניעת רצח עתידי, לשלם בחייו של ילד נאיבי אחד שהיה, כאשר נחטף, בגיל שבו אני איבדתי לראשונה חבר ולמדתי ממקור ראשון על משמעותו האמיתי של הקו הירוק – להמשיך להחזיק ברוצחים ולאבד את חייו של החטוף, משמעו רצח. אין נכון ולא נכון מעברו השני של הקו הירוק לחיים. כאשר מתבלבלות היוצרות, וכאשר אובדת האוריינטציה הבסיסית, וכאשר ניתנת עדיפות לקדושת האדמה במקום לקדושת דם האדם, אין שום הגיון שניתן לחיות עימו בשלום. את כל האקטוארים ורואי החשבון בגרוש, אלה העושים נפלאות ומנפנפים במספרים של כמות הנרצחים וליטרות הדם, ואת אלה המגדילים לעשות ומצרפים תמונות של נרצחים כדי להמחיש את גודל הזוועה שבשחרור הרוצחים השפלים הללו, את כולם אני מבין. אני מבין את הזעקה של הלב הכואב, ואני מבין את עוצמת הרגשות ואת הכאב הנפשי הנובע מאובדן האחיזה הנפשית במעגל הנקמה. ולצד כל ההבנה והחמלה שאני חש אל כל מי שכואבים עכשיו את הכאב הזה, אני יודע בוודאות שכל עוד נהיה שבויים בקונספציה שהאדמה מקדשת את דם האדם, ונתעקש שניתן לחיות משני צידיו של הקו הירוק המבדיל בין החיים והמוות, אנו נידונים למלחמה ולקורבנות, לתעתועי מציאות ולאבדן חיים, לקונפליקטים מוסריים ורגשיים – בדיוק מן הסוג שאנו חווים כעת.

כדי לצאת מן הלימבו הזה, ולא לגרור את עצמנו בכח אל עברי פי פחת של התאבדות קולקטיבית לאומית, עלינו לשחרר את עצמנו מיצירת "אפקט מצדה" של קריאת תיגר על הקו הכל כך ברור הזה. איפה עובר הקו? בפרידה מאלף רוצחים שפלים, תמורת חייו של חייל חטוף אחד?, אולי בכלל הקו עובר בפרידה מ: "השדיים של המדינה", תמורת חייהם של 7 מיליון בתוך הקו הירוק? אם הבחירה של המדינה שלי תהיה בין למות יפה עם השדיים או לעבור כריתה ולהשאר בחיים, אני יודע מה אני הייתי בוחר. במצב כזה הייתי מתקשר אל הקו הירוק אל החיים, ואומר "שלום, ולהתראות".