נשיאי ארה"ב סובלים מפיצול אישיות בכל הקשור למדיניותם כלפי ישראל. מחד, הם מתפקדים כבעל-ברית ייחודי של ישראל, מיישמים את רצון העם והקונגרס האמריקני מאז המאה ה-17, ומעצבים מערכת יחסים המבוססת על ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים ותורמת לכלכלה ולביטחון הלאומי של שני הצדדים.
מאידך, הם מתפקדים כמתווך הוגן בין ישראל לבין אויביה הערביים, הפועל בדרך כלל לפי תפישת העולם של מחלקת המדינה הקרובה לתפישת העולם של אירופה והאו"ם, אך
רחוקה מתפישת העולם של העם והקונגרס האמריקני. מחלקת המדינה התנגדה באופן ברוטאלי להקמת המדינה ב-1948, עדין אינה מכירה במערב ירושלים כשטח ישראלי, אימצה לחיקה את ערפאת, חומייני (עד להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהרן) ו
סדאם חוסיין (עד לפלישתו לכווית), ומהווה את מוקד הביקורת החריפה ביותר נגד ישראל בוושינגטון.
פיצול האישיות
מקצין את עמדת הערבים ופוגע בביטחון הלאומי של ישראל וארה"ב וביחסים ביניהן. הוא טוען לסימטריה מוסרית בין ישראל - אב טיפוס ללוחמה בטרור, דמוקרטיה ותמיכה ללא-תנאי בארה"ב - לבין הרשות הפלשתינית - אב טיפוס לטרור, חינוך לשנאה ותמיכה באויבות ויריבות ארה"ב.
ב-2009, הזהיר שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דן קרצר, את השליח המיוחד, ג'ורג' מיטצ'ל, מפני הפעלת לחץ על ישראל להקפאה ללא-תקדים של הבנייה בירושלים ויו"ש. הלחץ הופעל, ישראל הקפיאה, אבו מאזן הסלים את תביעותיו ומכאן המבוי הסתום בין ישראל לפלשתינים.
באוגוסט 1970, נחתם הסכם הפסקת-אש בין ישראל למצרים, אשר הופר מיידית על-ידי קידום מערך מתוחכם של טילי קרקע-אויר סובייטים לכיוון מפרץ סואץ. ארה"ב לחצה על ישראל להימנע מתגובה על ההפרה הבוטה, שגרמה לאבידות ישראליות כבדות במלחמת יום הכיפורים.
ב-1977, פתחו ישראל ומצרים ביוזמת שלום בניגוד לעמדת הנשיא קרטר שפעל לכינוס ועידה בינלאומית בהשתתפות רדיקלים ערביים. ב-1979, חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום ודחו את תביעת קרטר לויתורים ישראלים בנושאי ירושלים והפלשתינים. ב-1994, הגיעו ישראל וירדן להסכם שלום ללא סיוע מהותי של הנשיא קלינטון.
המפתח להצלחה של שני הסכמי השלום היחידים היה מו"מ ישיר בין ישראל, ירדן ומצרים.
המפתח לכישלון של היוזמות הנשיאותיות, בעלות הכוונות הטובות,
היה העדפת מו"מ עקיף, ומכאן הכישלון האמריקני להביא להסכמי שלום.
הצד הערבי למו"מ אינו יכול להיות מתון יותר מהמתווך האמריקני. הוא מעריך שישראל רגישה ללחצים, מקצין את דרישותיו ולכן מגביר את הסיכוי לטרור ומלחמה ומקטין את הסיכוי לשלום.
יוזמת ארה"ב לפתור את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי בן 100 השנים לפני תום כהונת הנשיא אובמה מתיימרת לשעבד מציאות ואינטרסים גיאו-אסטרטגים ארוכי טווח לצורך ורווח קצר-טווח. לוח הזמנים הדחוס מחריף את פגיעות הנשיא האמריקנאי ללחץ ערבי ומגביר את לחץ הנשיא על ישראל לקחת "סיכונים למען השלום", כאשר הרחוב הערבי הרותח מחייב צמצום סיכונים והגברת ביטחון.
הסכסוך הערבי-ישראלי מהווה עדיפות משנית-יחסית מבחינה פנים-אמריקנית, אזורית או גלובלית בהשוואה לאתגרי עירק, אפגניסטן, אירן, "החורף הערבי", רוסיה, סין, צפון קוריאה, מכסיקו, ונצואלה, קולומביה ומרוץ החימוש. התמקדות הנשיא האמריקני במו"מ הישראלי-ערבי, כאשר עננים קודרים מעיבים על אינטרסים אמריקנים חיוניים, פוגעת בביטחון הלאומי של ארה"ב.
ככל שארה"ב היא יותר "מתווכת הוגנת", כן היא פחות "בעלת ברית ייחודית" ומצמצמת את התרומה הייחודית של ישראל - "נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לחיילים אמריקנים, העוגנת באזור קריטי לאינטרסים אמריקנים וחוסכת למשלם המיסים 20 מיליארד דולרים לשנה."
הזעזועים הטקטוניים במדינות ערב מחייבים את ישראל וארה"ב לשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי תוך
העצמת תפקיד "בעלת הברית" והורדת פרופיל "המתווך ההוגן". 