זורים לחינם היסטריה בעם

עבר יום, עוד לא ייבשנו את דמעות ההתרגשות, וכבר מתחילה ההתנצחות הישראלית הטיפוסית. שניים אוחזין בטלית... את קמפיין ההתנגדות לעסקה, כמובן שמנהלים כל מיני פוליטיקאים מהסיבות שלהם: מי שמרגיש שמזמן לא קיבל במה, מי שצריך להיות לפה לאלה שבכלל לא זקוקים לו, מי שחושב שכך יצבור יותר אהדה ויגדלו סיכוייו להמשיך את ישיבתו על הכיסא. מה שצורם לי בעיקר זה הזלזול שלהם באינטליגנציה שלנו, העם. האם הם אינם מעלים בדעתם שמאות אלפים, ואף יותר, המסכימים לעסקה כבדה כזו, אינם יודעים ומודעים לסכנות? הסכנה להיתקל במחבל היא בדיוק כמו הסכנה של לעלות על הכבישים ה"מופרעים" בארץ. היא בדיוק כמו לשבת על שפת הים או בבית קפה ולהיות על המטרה של חיסולי החשבונות בין משפחות הפשע היהודיות. גם שם משתחררים רוצחים לאחר ריצוי חודשי מאסר (לפעמים אפילו לא שנים). גם שם התסכול של משפחות הקורבנות הוא עצום. מה עושים הפוליטיקאים למענם? שינו את החוק? ביטלו עסקות טיעון? אפשרו למשטרה לקבל יותר כוח וגיבוי מהממשלה? אני חושבת, שטוב נעשה כולנו אם ניתן לגופי הביטחון, שגם לקחו על עצמם את הסיכון של שחרור המרצחים, את הקרדיט של השמירה על ביטחוננו. אני חושבת שמספיק עם זריית ההיסטריה בעם. אני חושבת שזה הזמן לחבק את משפחות הקורבנות ולעזור להן לעבור ימים קשים בלי לגרור אותן לוויכוח שמתנהל בין אנשים אינטרסנטים. משרד הביטחון טעה כשלא שיתף את משפחות נפגעי הטרור ולא מלווה אותן בשעתן הקשה. עוד אפשר לבקש את סליחתן ולתת להן כתף תומכת. אני מקווה בכל לבי, שבכל זאת היה להן רגע קט של התרגשות כאשר ראו את גלעד מצדיע לראש הממשלה. זה היה רגע של הצדעה לעם כולו. ברוך שובך הביתה, גלעד.