נדמה כי הכל כבר נאמר על המחאה החברתית הענקית שפרצה בקיץ 2011, אבל נראה שממש לא כך הם הדברים.
המומנט האדיר שפרץ לפי חלק מהטוענים ביוזמת עור כבשת השמאל שהולבשה על מערומי הכאב החברתי, ולפי הסבר אחר ברצון דור מעמד הביניים שזעק את הטיעון המוחשי שאי-אפשר בנתונים הקיימים "לגמור את החודש" – נמצא אי שם באותם מרתפים של רעיונות ותוכניות שלא יודעים בדיוק כיצד לממשם.
אם נלך מהסוף להתחלה, הרי שכעת "מחכים" כולם ל-29 באוקטובר, הוא התאריך שנזרק מהמותן כמו הרבה שליפות מפוספסות קודם לכן ו/או ה-1 בנובמבר שטרמפיסט אחר לקח על עצמו לומר "הנני כאן".
גם אם כולם רוצים משהו, וגם אם בודדים או ארגונים קטנים כגדולים מנסים להוסיף עצים לשימור המדורה – ברור כשמש שמשהו לא ברור ולא אמיתי עובר עלינו למרות ו/או בגלל תחילתה של מהפכה חברתית ענקית שהובערה בקיץ מלא האדרנלין.
פרופסורים רבים החלו יוצאים מחוריהם האקדמיים, והחלו שולפים את דעתם והצעותיהם לכל עבר. כולם עטו על עצמם ארשת חשיבות מרוכזת, ולדעת כל אחד בנפרד – בגיבוש דעת קהל מוסכמת שדרוש "צדק חברתי" – הגענו עד הלום, למבוי סתום.
רוצים לדעת מה הוחמץ – בדיוק כמו שיודעים אנו להחמיץ כל הזדמנות לפתרון בעיות אמיתיות, ומקרה רון ארד ישמש לנו כדגל שחור שרובנו לא אוהבים להניף?!
המהות. האמת. העובדות... כל אלה היו עניינים שאף אחד באמת לא רצה לגעת בהם. אז מה הפלא שנשארנו עם המון מלל, ועם כלום ביד?!
מאחר שהגענו לחלק האחרון של המילים במאמר זה האמור להיות מלומד אך לא עומד ביכולתו של אדם סביר לעמוד בעומס קריאתו, אכתוב את הדברים החשובים באמת שרציתי להעביר כאן, במבזקים.
1. כיצד עובדת המערכת הכלכלית של המדינה? חלק אחד ציבורי באמצעות מיסים מהאזרחים, והכל לבזבוז נבחרינו: ביטחון, רווחה, משטרה, נסיעות לחו"ל, מצלמות מהירות מיותרות לגביית עוד מיסים... וחלק שני, מנוהל על-ידי כמה משפחות טייקונים שמגלגלות עסקים פרטיים בחסות הבנקים. זאת אומרת, שכל אחד מאיתנו יכול היה להיות טייקון לו היו לו הקשרים הנכונים לכך: מקבלים מיליונים רבים בהלוואות מהבנקים, קונים נכסים ועסקים מרכזיים, משעבדים את העסקים לבנקים – והנה לכם מעגל של מרב הכסף במדינה, כזה שאינו ניתן לפריצה. הניסיון לתקוף בדרך הנוכחית את השיטה הזו, נדון מחד-גיסא לכישלון ברור, ומאידך-גיסא, מעביר את הבעיה הניתנת לפתרון למקום בו בכלל לא דנים בה.
2. מחאה חברתית חייבת לבוא מהחברה. שוב, בלי להיכנס לדיון מוכר למי בוער הכובע, התמונה המצטיירת כעת היא שברוטשילד היו בסופו של דבר מסוממים מקומיים (או סתם אוהבי התמסטלות "מודרנית") והומלסים, ובגדול מנסים צעירינו ברחבי הארץ להבעיר כל פעם מחדש את הבעירה באמצעות מוזיקה, הפנינגים, וחבורות שיח על כמה קשה לגמור את החודש בנתונים הקיימים. הציבור הרחב שאינו נמנה על הקודים הללו ב"שיח החדש בישראל", הוא זה שלא תומך, והוא גם זה שאינו נותן למחאה הזו להיות באמת הבעיה של כולנו.
אז מה בדיוק עשיתי? כאילו והבאתי על עצמי התנגדויות מכל עבר.
הצעירים יאמרו: מה הזקן הזה מבין מהבעיות שאנו חווים כעת בשלב כה קריטי בחיינו?!
הפרופסורים יאמרו: מה מבין חסר ההשכלה האקדמית הזה, כאשר אנו מביאים גרפים מוכחים?!
הפוליטיקאים יאמרו: הכלבים נובחים ועובדה שהשיירה עוברת. אז מה איכפת לנו מעוד דעה שלבטח לא תתפוס כותרות ראשיות בתקשורת. למה, מי הוא?!
לכן בא המאמר הזה. עוד הוכחה כשיש צורך לדון בבעיה מבסיסה, תוך הבנה שאין 'זבנג וגמרנו' בהוצאת המון לרחובות בלי סיכוי של דרישה ברורה לטובת עניין זה או אחר – מתברר שהדחף לכתוב דברי טעם יחזיר אותנו בלית ברירה למציאות ולהבנה שמבחן התוצאה חייב כתיבת שורות אלה.
קבלו עובדה השזורה במתכונת הניסיון להוצאת המוץ מהתבן, כפי שיש במאמר זה: בכל העולם מנסים להבריא את מחדלי הכלכלה הגלובלית באמצעות עזרה הדדית בין מדינות, תוך העברת תרומות עתק לשיקום אלה העומדות לקרוס. זהו נתון מחריד שכל מחאה חברתית עומדת חסרת-אונים מולו, אבל יש להבין כאן שני דברים בסיסיים: האחד, שקריסת כלכלות של מדינות באה בגלל מה שהסברתי קודם על יחסי הגומלין הבלתי מבוקרים בין הבנקים והטייקונים; והשני, שבמסגרת נתונים כבדים אלה, אין למחאה "בחסות" שלמה ארצי שום אפקט מעשי על העלאת שכר המינימום לקופאיות בסופרמרקט שאינן חיות בכבוד של בני-אדם.
