המסקנה המתבקשת

תקשורת הספורט עסקה השבוע בהרחבה בכתובות נאצה שכתבו אוהדים של הפועל תל אביב באצטדיון בלומפילד נגד היריבה העירונית מכבי. הכתובות כללו צלבי קרס, אזכורים של השואה וקללות כלפי אבי כהן המנוח. אם אני הייתי מעורב במעשה שכזה, המסקנה המתבקשת שלי הייתה: זה הצליח. תראו כמה מדברים על מה שעשיתי, תראו איזו פרסומת נותנים למה שכתבתי.

"ההקצנה המתוארת בעתירה היא חלק מתופעה של השתלטות פוגענית של מעטים על רבים בשכונה. מטעם זה כבר משך שנתיים אין נכנסים אוטובוסים לשכונה, יש הכבדה רבה על חיי התושבים, ונתגלו בשכונה תופעות של אלימות". דברי בג"ץ בפסק דינו בעתירה נגד הפרדה בין גברים לנשים בשכונת מאה שערים בחג הסוכות. ומהמשך הדברים התברר, שלמרות הבטחותיה אשתקד - המשטרה לא עשתה דבר כדי למנוע את אותה הפרדה גם השנה. המסקנה המתבקשת: המשטרה הרימה ידיים אל מול קבוצת פרחחים, שאפילו היא מודה שמהווה מיעוט קטן בין תושבי מאה שערים. לא משנה אם מדובר באימפוטנטיות מקצועית או בפחדנות פוליטית; השורה התחתונה היא, שמי שמספיק אלים ופרובוקטיבי - יכול לגרום למשטרת ישראל לא למלא את תפקידה. זה בדיוק, אגב, המצב גם מול הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. מסקנה מפחידה מאוד לאזרחי ישראל, מסקנה משמחת מאוד לארגוני הפשיעה.

דורון עופר עומד לערער על צוואתו של אביו, יולי עופר, שהוריש לאחותו ליאורה את כל מניותיו בקבוצת עופר השקעות. האלמנה רות שוקלת גם היא לנקוט בהליכים משפטיים, בטענה שהיא זכאית למחצית מהרכוש שצבר בעלה ב-26 שנות נישואיהם. המסקנה המתבקשת: משפחת עופר לא למדה דבר ממשפחת אייזנברג. שם התנהל מאבק ירושה דומה מאוד, שהיה כרוך בהמון השמצות הדדיות והעשיר מאוד את עורכי הדין שייצגו את הצדדים. הסוף היה, כמובן, בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, שאפשר היה להגיע אליה הרבה זמן, לכלוכים וכסף קודם לכן. ועוד מסקנה, בלשונו של שלמה המלך במגילת קהלת שקראנו בשבת שעברה: "אוהב כסף לא ישבע כסף".

"החלטת הממשלה מצויה בליבת סמכותה, הן כמופקדת על הביטחון והן כאמונה על יחסי החוץ של המדינה, ובכגון דא נתון לה שיקול דעת רחב ואילו היקף הביקורת השיפוטית מצומצם ביותר". זהו משפט המפתח בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד עסקת שליט. המסקנה המתבקשת לכאורה היא, שהנה מתברר - כפי שצריך להיות - שלא הכל שפיט. שיש נושאים בהם אַל לו לבית המשפט להתערב, בעיקר נושאים מדיניים וביטחוניים. אך בפועל, כידוע, בג"ץ ועוד איך מתערב - למשל בנושא גדר ההפרדה או בנוגע ל"נוהל שכן". לכן המסקנה המתבקשת האמיתית היא, שגם בג"ץ פועל ממניעים אידיאולוגיים (שלא לומר פוליטיים) ואף תקשורתיים.

גליון מזכרת - בישר ידיעות אחרונות לקוראיו (יום ד', 19.10.11). 28 עמודים של השתפכות ותמונות, ובמרכזם מכתבי קוראים לגלעד שליט. ואף מילה, כמובן, על המחיר וחילוקי הדעות והסכנות. את הגיליון פתח סבר פלוצקר, שהעלה את הטיעון האווילי ביותר ששמעתי בתוך רבבות המילים שנשפכו בנושא: דווקא ההחזרה הסיטונית של המחבלים, כתב, היא היוצרת את ההרתעה הישראלית משום שהיא מפגינה את רוחו ולכידותו של העם. לפי אותו היגיון, מי שמשלם 2,000 שקל על קוטג' הוא סוחר מעולה. את עמודי הגיליון עיטרו כותרות מרכזיות של ידיעות אחרונות מאז החטיפה. המקבץ הזה מהווה את ההוכחה הטובה ביותר לחד-צדדיות של התקשורת בכלל וידיעות אחרונות בפרט. הנה כמה מהן: להחזיר את גלעד, להציל את רב"ט שליט, תחזירו אותו, לחופש נולד, גלעד צועק הצילו ואני לא יכולה לעשות כלום (אביבה שליט), להגשים סוף סוף את חלומי ולהשתחרר (ציטוט פיקטיבי), מדן ועד גלעד, לוחמת חופש (יערה וינקלר). המסקנה המתבקשת: ברחוב מוזס יושבים טיפשים שלא מבינים או אטומים שמבינים אך מתעלמים, שהקמפיין התקשורתי רק העלה את המחיר והאריך את השבי. לא אני אומר את זה - דוד מידן, האיש שסיכם את העסקה, אמר זאת (וגם שני הפרשנים הצבאיים הבכירים של קבוצת ידיעות, רון בן-ישי ואלכס פישמן). מכאן, שבפעם הבאה הם ינהגו בדיוק באותה צורה ויגרמו בדיוק את אותו נזק נורא.

ראשי ממשלה ושרי ביטחון לדורותיהם הבטיחו למשפחות שכולות, כי "ידה של ישראל תשיג את המרצחים" וכי רוצחי יקיריהם "לא ישוחררו לעולם", "לא יראו אור יום" וכדומה. בפועל, השתחררו השבוע מאות מחבלים שרצחו קרוב ל-600 ישראלים. המסקנה המתבקשת: אל תאמינו לאף מילה של פוליטיקאים, אפילו כאשר היא נאמרת מעל לקברו הפתוח של אזרח חף מפשע, שנרצח רק בשל היותו יהודי וישראלי.