כניעוּת

"שחרור אסירים רק מחזק את הטרוריסטים בהעניקו להם תחושה שגם אם ייתפסו, עונשם יהיה קצר... הוא מביא את הטרוריסטים לחשוב שדרישותיהם קרוב לוודאי תיענינה, ומעודד בדיוק את הסחטנות שאותה אמור השחרור לנטרל". (בנימין נתניהו "מלחמה בטרור", 1995). "לא יהיו יותר מו"מ לשחרור אסירים. ממשלת ישראל לא תיכנע לסחטנות של הרשות הפלשתינית ושל ממשלת חמאס, המונהגת על-ידי ארגוני טרור רצחניים". (אהוד אולמרט בהצהרה רשמית מ-2006). "לפנינו אומה שלמה פועלת כהורה בלתי רציונלי...(באופן ש) חוצה את גבולות הסביר". (דוד סוויסה, Jewish Journal, 2011). עכשיו זוהי עובדה מוגמרת. גלעד שליט שוחרר. כל מה שנותר כעת לממשלה ולעם בישראל הוא להמתין בדריכות לתוצאות. הציטוטים המובאים לעיל משקפים את תמצית ההתפרקות הדרמטית של הנחישות הלאומית ואת ניצחון הרגשנות על התבונה שהשתלטה על המדינה בעקבות חטיפתו של שליט. מאז ההודעה על עסקת שליט, כמה כותבים העירו כי שחרורם של יותר מאלף מחבלים מעמיד בסכנה ממשית את חייהם וגופם של ישראלים רבים. ואכן, נוכח תקדימי העבר, יש מעט מאוד מקום להניח כי החלטת הממשלה לא תביא למותם ולפציעתם של רבים. אולם כיצד ניתן לאמוד כמותית את הסיכון?

תורת ההסתברות 101

די בחישוב הפשוט הבא, המתבסס על הנחות אופטימיות ביותר, כדי לקבל הערכה גסה בדבר סדרי הגודל של הסיכון שנטלה - והטילה - ממשלת ישראל: נניח שעומדים להשתחרר 1,000 מחבלים. נניח עוד כי רשויות הביטחון יכולות לערוב לכך שקיים סיכוי של 99 אחוז שכל מחבל/ת בודד/ת מתוך האלף ששוחררו לא יעסוק/תעסוק בעתיד בפעילות טרור קטלנית. כמו-כן בהנחה הבלתי-מחייבת, כי ההחלטתו/ה של כל משוחרר/ת, אם לחזור לפעילות טרור אינה תלוייה בהחלטת מי מהמשוחררים האחרים, הסיכוי שאיש מהם לא ישוב בעתיד לעסוק בטרור קטלני הוא 0.99 בחזקת אלף - כלומר פחות מחצי מאית האחוז. במילים אחרות, הסיכוי שתתרחש לפחות התקפה קטלנית אחת כתוצאה מעסקת השחרור הוא מעל 999.9 אחוז - קרוב עד כמה שניתן להגיע לוודאות סטטיסטית מוחלטת. ניתן כמובן לבקר חישוב פשוט, אולי אף פשטני, זה. אולם הוא ממחיש את גודל ההימור שנטלה הממשלה בנוגע לביטחון אזרחיה, ואת נכונותה לשחק רולטה רוסית בחייהם. אין זה משנה אם הנחות שונות יניבו תוצאות של 98 אחוז או 95 אחוז או 90 אחוז סיכוי להתרחשות מתקפה קטלנית מצד מי מהמשוחררים. בכל דרך שבה "נערבב את הקלפים", העתיד הנשקף נראה קודר למדי, גם בהנחות האופטימיות ביותר.

"אחריכם" במקום "אחרַי"

ההחלטה על שחרור האסירים זכתה לשבחים כהפגנת "מנהיגות אמיצה" ראוייה לשבח. אלא שלמעשה ההפך הוא נכון. הייתה זו נסיגה מפוחדת מעמדות מוסריות חיוניות, מפני שלמופקדים על שמירתן לא היה העומק האינטלקטואלי, החוזק הנפשי או מחוייבות הרוחנית הדרושות להגנתן. זו אינה התנהגות המשקפת אומץ או מנהיגות. אחרי ככלות הכל, הייתה זו החלטה הכרוכה בסיכון פוליטי מועט, ולכן קבלתה לא חייבה אומץ פוליטי. היא נתקלה בהתנגדות זניחה הן מן הקואליציה והן מן האופוזיציה, ולכן שום עימות פנימי שעמו היה צורך להתמודד, או עליו היה צורך להתגבר, לא התעורר. כמו-כן לא הובעה שום התנגדות מצד הדרגים המקצועיים, היות שראשי הצבא וכוחות הביטחון שזה עתה מונו, הכשירו את הכניעה. התקשורת תמכה בה בלהט, קובעי דעת הקהל וה"סלבס" שידרו ללא הרף את תמיכתם הקולנית באמצעות כל גימיק תקשורתי שניתן להעלות על הדעת, ואם להאמין לסקרים - הציבור הרחב תמך בה ברוב מוחץ. נוכח נתונים אלה, האם לא היה דרוש אומץ רב יותר להתנגד לדרישות החוטפים מאשר להסכים להן? יתר על כן, "מנהיגות" - לפי הפירוש המקובל של המילה - כרוכה בכך שהמנהיג משכנע אחרים ללכת בעקבותיו, לא שהמנהיג נגרר בעקבות אחרים. היא כרוכה בכך שה"מנהיג/ה " משכנע/ת אחרים לאמץ את עמדותיו/ה, ולא שהוא או היא מאמץ/ת עמדות של אחרים. לפיכך, קשה לראות בכניעה לדרישות לשחרר את המחבלים הפגנה של "מנהיגות", כשמשמעותה נטישת העקרונות העבר בלחצי הרגע לטובת עמדות מנוגדות ופופוליסטיות של אחרים. זה נראה הרבה יותר יותר כמו "אחריכם" מאשר "אחרַי". לעסקת שליט תהיינה השלכות חמורות שקשה לשערן - הן לאומה והן לשרידותה של הריבונות המדינית היהודית. ייתכן כי לאחדים האמירה הזו עלולה להישמע כדרמטיזציה יתרה. אולם למרבה הצער, אין בקביעה זו שום גוזמה. בהיעדר צעדים דרסטיים ומהירים לתיקון הנזק, תוצאותיה ההרסניות של העסקה לא תאחרנה להגיע. היא תחתור תחת המאמצים הישראלים בתחומים רבים ובחזיתות רבות - בישראל ומחוצה לה. היא עלולה להירשם כאחד המשגים החמורים ביותר בתולדות האומה - לא פחות מן ההחלטה שלא לגייס את המילואים בערב יום כיפור של 73'.

תוצר של תקשורת ילדותית, מעוותת וחסרת נאמנות

"הגענו למצב שבו אנחנו מנהלים את עניינינו הלאומיים כילדים - ללא תבונה וללא מוסר וללא אחריות בוגרת", הודה ארי שביט בהארץ, במה שנראה כפרץ של חרטה מאוחרת, רק שבוע לאחר שהריע לעסקה בתארו אותה "ניצחון הסולידריות הישראלית". היו כאלה שאפיינו את עסקת שליט כמקרה של "נצחון הלב על הראש". היה זה ללא ספק ניצחונו של טירוף התקשורת על תבונה ושיקול הדעת, ניצחון הרייטינג על הרציונליות. אחרי ככלות הכל, העסקה מעולם לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה לולא התגייסותה של התקשורת - הכתובה והאלקטרונית - שאימצה את המנטרה: "אין מחיר שהוא גבוה מדי", וקידמה אותה תוך אדישות מוחלטת להשלכותיה. כל התחשבות בסוגיות לאומיות רחבות יותר נדחקה לטובת הבלטה צובטת לב של הסבל האנושי. כל שיקול בדבר ההשפעות ארוכות הטווח נהדפו על-ידי דחף ילדותי - אך רווחי - לסיפוק מיידי שאינו סובל דיחוי. כל דאגה לאינטרסים הלאומיים החווירה לעומת אינטרסים כלכליים של חברות התקשורת והאינטרסים המקצועיים של אנשי התקשורת. כל קמצוץ של מוסר נמחץ על-ידי תאוות הבצע והציניות. למרות שלאחרונה כמה פרשנים מבטאים, לאחר מעשה, הסתייגויות מהוססות שלא לא העזו לבטאן לפני מעשה, למרבה הצער השד כבר יצא מן הבקבוק. זהו שד שיסב נזק חמור הן בתחום המוסר והן בתחום המוראל, הן ברמה העקרונית והן ברמה המעשית. וכידוע החזרת שדים לתוך בקבוקיהם היא דיסציפלינה קשה, יקרה ובעיקר בלתי-מוכחת...

רגשנות במקום מוסריות

למרות מאמציה הכבירים של התקשורת להציג את ההחלטה לשחרר למעלה מ-1000 מחבלים כביטוי לכיבוד חיי אדם - היא דווקא משקפת את היפוכו הגמור. אחרי ככלות הכל, אלא אם כן אנו מייחסים למקבלי ההחלטות התכחשות בלתי בוגרת לעובדות או בורות מפליגה אודותיהן, הרי שהנחת העבודה שלהם חייבת הייתה להיות, שהחלטתם תגרור אובדן של יותר חיי אדם מאשר היא תמנע. ולמרות זאת, הדבר לא הרתיע אותם. ההחלטה על העסקה אינה יכולה להתהדר בעליונות מוסרית. כי אלא אם כן קיימת סיבה מהותית לייחס לגורלו של שליט חשיבות גדולה משמעותית מגורלם של הקורבנות העתידיים של שחרורו, מדובר בכניעה לסנטימנטליות שאינה הולמת את אלה המופקדים על גורלה של אומה. בסופו של דבר, אם הבטחת גורלו של לוחם אחד מצדיקה את סיכון חייהם של אזרחים רבים, הרי כל ייעודו של הצבא - ועצם תכליתו של השירות בצה"ל - מאבדים כל משמעות. למעשה, גישה זו היא מעוותת, ואף הופכת על פיו, את בסיס ההיגיון הקיים ביסוד היחסים בין המגזר הצבאי ובין המגזר האזרחי בחברה האנושית. אין מדובר בעניין פילוסופי בלבד. בתקופה ש"לאחר-שליט" כל אזרח ישראלי מצוי בסכנה גדולה יותר. כל תייר ישראלי (במיוחד מי ששוהה בערים שיש בהן שגרירויות של מדינות תומכות-טרור) נמצא תחת איום גדול יותר. הבטחותיהם של אנשי ביטחון בכירים - אותם אנשים עצמם שאינם מסוגלים לתכנן אופציה צבאית לחילוץ חטוף יחיד, המוחזק בסמוך לגבולות המדינה - כי המחבלים המשוחררים לא יהוו איום, אינן מרגיעות ואינן משכנעות. יש לדחות על הסף הטענות המגוחכות כאילו העסקה לא תחריף את הטרור, משום שבלאו הכי ארגוני מחבלים יבצעו פיגועים גם ללא קשר אליה. על-פי התורה המקובלת בתחום הלוחמה בטרור, פעילות טרוריסטית היא תוצר משולב של מוטיבציה ושל יכולות מבצעיות. הדעת נותנת כי כל מי שניחן בקמצוץ של היגיון והגינות לא יכחיש כי הסכמת ישראל לעסקת שליט מהווה זריקת עידוד אדירה למוראל של הטרוריסטים. הצלחה מסחררת כזו בהכרח לא רק תגביר את המוטיבציה של מבצעיה לשכפלה, אלא אף עלולה לשכלל את יכולותיהם המבצעיות כתוצאה מנדיבות לבם של התומכים הנפעמים מן "ההישג המרשים".

ריסוקן של האמינות והסמכות המוסרית בחזית הבינלאומית

שחרור המחבלים לא רק שיפגע בביטחון של ישראל ושל הישראלים בבית ובחו"ל. הוא גם יחבל בניהול מדיניות החוץ של המדינה ובמעמדה בעולם. כאשר תדעך התדהמה הבינלאומית נוכח חוסר-המידתיות הבלתי מתקבלת על הדעת של העסקה, ומשמעותה האמיתית תחל לחלחל למודעות הבריות, התוצאות לא תאחרנה לבוא.

עד מהרה ישראל תגלה כי:

• כניעתה ריסקה את אמינותה בכל מו"מ עתידי מול יריביה. מבחינתם, הנחת העבודה כעת תהיה כי אם הם רק יחזיקו מעמד, בסופו של דבר ישראל תיכנע - ללא קשר לנחישות שהיא מפגינה בשלבי הפתיחה. בעסקה ישראל למעשה הבטיחה כי מעתה היא תעמוד בפני דרישות שתאופיינה בקיצוניות גוברת, שתוצגנה בתקיפות גוברת, ותוך ציפיות גוברות ממנה לקבלן.

• היא איבדה את תוקף הסמכות המוסרית שאותה יכלה אולי להפעיל בעבר, לדרוש ממדינות אחרות לא להיכנע לסחטנות - בין אם מצד שחקנים מדינתיים או מצד שחקנים לא-מדינתיים. אחרי ככלות הכל, ישראל עצמה סיפקה להם דוגמה ומופת לכניעה לסחטנות כזו.

• היא יכולה לצפות ללחץ בינלאומי גובר לוויתורים מרחיקי לכת כלפי אבו-מאזן, על-מנת לסייע לשיקום מעמדו שנפגע כה קשה על-ידי עסקת שליט...

לכפות, לא לפתות

כמובן, אסור היה להניח לשליט להירקב בשבי הפלשתיני. אכן, על צה"ל ושאר גופי הביטחון לפתח ולקיים אתוס המבטיח לכל לוחם, כי אם יפול בשבי האוייב, ייעשו המאמצים יוצאי דופן לשחררו. ואכן, היה על המדינה לנקוט מאמצים יוצאי דופן לחלץ את שליט משוביו. אך אלה היו צריכים להיות מאמצים לשחרורו בדרך של כפייה ולא בדרך של הסכמה. אלה היו צריכים להיות מאמצים שמכריחים את שוביו לשחררו, משום שהמשך החזקתו הייתה כרוכה במחירים, בהם הם לא יכלו לעמוד, ולא בפיתויים שלהם לא יכלו לסרב. עתה יש להעביר מסר ברור: כל חטיפה נוספת תביא לענישה בלתי נסבלת עבור מבצעיה ותומכיהם. ובהקשר זה יש להתגבר על הרתיעה מפני "ענישה קולקטיבית". בעימותים קולקטיביים ענישה קולקטיבית מהווה אמצעי מקובל לחלוטין, בלתי נמנעת בעליל ומיושם לעתים קרובות. האמברגו שהטיל האו"ם על עירק ביוזמת ארה"ב גרם, לפי מספר דיווחים, למותם של יותר תינוקות מאשר נהרגו בהירושימה. הוסיפו לכך את עשרות אלפי האזרחים שנפגעו מכוחות נאט"ו באפגניסטן ואת הקורבנות האזרחיים בבלקן שנגרמו מהפצצות מגובה רב של מטוסי אותו ארגון, שפגעו בבתי חולים, בתי אבות, שווקים פתוחים, אוטובוסים, רכבות ושיירות פליטים שנמלטו מאזורי הקרבות... לכן, אסור שההנהגה בישראל תירתע מאימת המגינויים על ענישה קולקטיבית שיבואו מצד מדינות היכולות לשמש לה דוגמה לביצוע ענישה כזו.

שחיקת ריבונות

הפיאסקו של עסקת שליט הוא דוגמה נוספת לשחיקה הנמשכת של הריבונות הלאומית.ב-2006 בלבנון וב-2009-2008 בעזה, הפגינה ישראל את חוסר נחישותה לכפות את רצונה על מיליציות קטנות החמושות בנשק קל בלבד. ב-2011 היא הפגינה כי אין לה הנחישות למנוע ממיליציות כאלה לכפות עליה את רצונן. בכניעותה המבישה ישראל משדרת בבירור כי אינה מסוגלת לפעול כישות ריבונית. ככזו, היא מתחילה לאבד את תכלית קיומה: היותה ביטוי לעצמאות המדינית היהודית. תהליך זה יש לשנות מן היסוד ללא דיחוי - ובנחישות בלתי מתפשרת. כל הימנעות מכך אינה אלא השתמטות ממילוי חובה. על הנהגת המדינה להשלים עם העובדה הבלתי נעימה כי לישראל סיכוי מועט לזכות באהדה בינלאומית. המירב שלו היא יכולה לקוות הוא הערכה בלתי-נלהבת של אומות העולם. למצער, עליה להבטיח הוא שיראו ממנה מאוד. אלה שאינם מסוגלים לפעול לכך אינם ראויים להנהיג.