המציאות ש"לאחר החגים"

אנחנו בתקופת "אחרי החגים", שבה מתחיל מבחנו האמיתי של ראש הממשלה נתניהו. האם שוב יכתיבו יח"צנים, מפגינים ופובליציסטים ("דעת הקהל") את מהלכיו? האם ימתין לראות לאן מתגלגלים הדברים ויפעל רק לאחר שיגבר הלחץ הציבורי עליו ועל ממשלתו? האם יוביל או יובל? אלה השאלות העולות בעיקר בקרב שורות חברי הליכוד והמחנה הלאומי, בחוגי תומכיו המביטים בדאגה אל עבר הימים הבאים. הם אינם בטוחים כיצד יכלכל נתניהו את מהלכי המדינה, כאשר אין חשש של שבר קואליציוני כלשהו. והמבחנים אינם פשוטים: חידוש הטרור מצפון ומעזה; כוננות אל מול "האביב הערבי" שעסוק בינתיים בלינצ'ים פנימיים וזרועותיו עלולות בקרוב להישלח לעבר ישראל; המאבק המדיני המתעצם והעמידה על הקווים האדומים של ישראל כתנאי לחידוש המו"מ; הדיפת הלחצים הגוברים של אובמה, האו"ם והאירופאים; שמירת מסגרת תקציב המדינה, שבמסגרתו צה"ל יצטרך מצד אחד להתייעל משומניו – וזה לטובתו – ומצד שני יסבול רק מקיצוץ כספי מינימלי; טיפול נוקשה בגילויי בוגדנות בקרב ערביי ישראל; טיפול נכון ב"מחאה החברתית", שעלולה להתפרץ שוב בסוף החודש והפעם בתמיכה מאסיבית של ההסתדרות האדומה. בישיבת הממשלה, שבה הוחלט לתמוך בהצעת ראש הממשלה ללכת על עסקת שליט, אמר אחד השרים לנתניהו: "גילית אבא של מנהיגות". ראש הממשלה השיב מניה וביה: "מנהיגות של אבא". מנהיגות מן הסוג הזה, והמבין - יבין, לא התגלתה אצל בנימין נתניהו עד לעסקת שליט, אבל דווקא לאחריה, "אחרי החגים", מתבקש, וביתר שאת, לגלות אותה - בנושאים החשובים באמת לעתיד ישראל.

בעצם כמו בפרשת עסקת שליט, הכל מתנקז בעידן ש"לאחר החגים" באדם אחד, הלא הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. ניאחז דווקא במודעה השבועית שמפרסם ארגון עוכר-ישראל ואוהד-פלשתין בשם "גוש שלום". הגוש הממאיר הזה, שלשמחתנו הוא זעיר, כתב במודעתו בהארץ ביום שישי: "הלקח מחילופי האסירים: כאשר המטרה צודקת ואנו דבקים במטרה – אפשר לכופף את נתניהו ולהשיג את מה שנחשב כבלתי אפשרי!". הנה זוהי תקוות השמאל כולו, ולאו-דווקא רק אותו "גוש שלום" קיצוני: לדידם, נתניהו כפיף, לחיץ, שבוי של התקשורת, מושפע מסקרים, לא מוליך. אם כך, על ראש הממשלה יהיה לספק הוכחות ברורות בימים ובשבועות הקרובים, שכל התקוות הללו - שווא המה. פרשת שליט, אותה ירש מקודמו, היא ללא ספק מקרה מיוחד. אין היא צריכה ללמד בהכרח על "חולשתו" של ראש הממשלה. אל נשכח: הוא זכה בהחלטתו לתמיכה גורפת, במיוחד בקרב בוחריו מהליכוד וחברי סיעתו. מנגד יש מי שרואים בה דפוס התנהגות שרוני, של סטייה מעקרונות, של אישור הכלל "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", של אימוץ עמדות השמאל באמתלה של פרגמטיזם וחופש פעולה של מנהיג. יש מי שרואים בעסקת שליט כניעה ישראלית, כלומר של ראש ממשלת ישראל, כשם שהתקפל בנושא ההכרה במדינה פלשתינית ("שתי מדינות לשני עמים"). כניעה לדעת התקשורת המגמתית-תבוסתנית שלנו. התקשורת שקשרה כתרים לראשו כשקיבל את ההחלטה בנושא שליט – מצפה עתה להמשך התנהלותו של נתניהו על-פי חלילה ולפי תכתיב מאמרי המערכת שלה.

בעוד אצלנו מחלקים שבחים עצמיים לרוב על ערך "הערבות ההדדית" (מישהו גילה ערבות הדדית מינימלית כלפי, למשל, בני משפחת פלמר, ששכלו את האב אשר והפעוט יהונתן ז"ל, שנרצחו בידי מחבלים?), בעוד הכל דנים ודשים במצבו הנפשי של "הילד של כולנו", מתרכזים בכל פרט מפרטי שובו לחיים הנורמליים (זה בכלל יכול לקרות?), משבחים ומבקרים את נתניהו (מנהיג או לא מנהיג?), מנתחים בפומבי את מחדלי מערכת הביטחון בפרשה לאורך חמש וחצי שנות התנהלותה - הנה ה"פתח" וה"חמאס" כבר דנים בשאלה, היאך חוטפים את החייל הישראלי הבא. בעזה וברמאללה חושבים איך לחדש את האלימות הרצחנית, לנוכח הרכרוכיות הישראלית כפי שהיא נתפשה בעיניהם בפרשת החייל החטוף-משוחרר. מאות האסירים-הרוצחים ששוחררו, עושה רושם, נקלטו היטב בגדה וברצועה ואולי ערוכים בחלקם לחידוש מבצעי הטרור, כדי להתיש את ישראל, להקיצה מחלום-שליט, ולהביא לעסקות של שחרור אלפי חבריהם שנותרו בבתי הכלא של "האויב הציוני". עכשיו, "אחרי החגים", האם תדע ישראל להתפכח משיכרון החושים של חגיגת שליט, להביט קדימה ולתכנן נכוחה את מהלכיה אל מול חורשי המזימות נגדה? האם תדע להשכיל ולראות את הנושאים הקשים, כמעט קיומיים – קיומיים לאומה כולה, לא רק למשפחה אחת – שעל הפרק?