לא קראתי עד כה את ספריו של אשכול נבו על-אף שזכו לתפוצה גדולה מאד ויש מי שהגדיר אותו "הסופר הישראלי הנקרא ביותר בקרב בני דורו". הספר, שהגיע אלי (בתוקף בחירת הבוק קלאב) הוא נוילנד, ספרו האחרון. אהבתי את הספר וקראתיו בהנאה עד סופו בעמוד 547. ספר ארוך, התלונן מישהו בעת הדיון והתשובה שקיבל - "ספר שמושך לקרוא, לא חשוב לי כמה עמודים יש בו". והיה גם מי שהעיר: "חבל שאין עוד עמודים".
אשכול נבו הוא סופר עכשווי מאד. בן ארבעים ונטוע בשתי רגליו בהוויה הישראלית של בני דורו. הקשר בין אנשים, התיאור של משפחות, היחסים בין צעירים, מבוגרים וקשישים - כל אלה מתוארים ביד קלה ובעט קריאה. הרקע של אשכול נבו - פסיכולוג ופרסומאי לשעבר - מאפשר לו להציג אנשים "אמיתיים", שקל להזדהות איתם כשהם נמצאים במצבים קיימים ומעניין לעקוב אחריהם. פסיכולוג יודע את נפש האדם ופרסומאי יודע לנסח בדרך מושכת לב. כסופר הוא יודע לעורר רגש ויוצר עלילות מעניינות, המשתקפות מנקודות מבט שונות של דמויות רבות.
מבקר ספרות אחד קבע כי נבו עוסק בפיתוי. פיתוי של קוראיו. התגובה בדיון היתה: "אם זאת המטרה - הוא הצליח. סופר טוב מתייחס לקוראיו ואנחנו אוהבים ספר שנעים ומעניין לקרוא אותו". אין פלא שהדוברת הייתה אשה, שכן מבקרי ספרות טוענים שהכתיבה של אשכול מיועדת לנשים והן רוב מוחלט גם בקרב קוראי נוילנד.
כאשר שמעתי את ה"ביקורת" הזאת, מיד הגדרתי את עצמי כפמיניסט, שהרי הספר מצא חן בעיני וקראתי אותו בהנאה. יתר על כן, אחרי שגמרתי את קריאתו, חזרתי מחדש אל ההתחלה. הקריאה בשנית, הייתה מעניינת יותר כי הכרתי את הגיבורים והקורה איתם והסיפור קבל משמעות נוספת.
אשכול נבו נקט טכניקות כתיבה מעניינות בנוילנד. הספר מתחיל בחליפת דואלים בין גיבוריו, דורי וענבר, שחזרו ממסע ממושך בדרום אמריקה שם שהו בחיפושים אחרי אביו של דורי. האב, מני פלג, אל"מ ב(מיל.) שנהיה איש עסקים מצליח, ובמות אשתו (אמו של דורי), יצא למסע בדרום אמריקה ונעלמו עקבותיו.
ההתחלה בדואלים מעוררת סקרנות להמשיך לקרוא בעוד העלילה לא ידועה ולא ברור הקשר בין הכותבים. בהמשך, נקט המחבר גישה לא שיגרתית, כשכל פרק מציג את הסיפור מנקודת מבטו של גיבור אחר. הדברים אינם נאמרים מפי גיבורי הסיפור, אלא מובאים כמחשבות, מראות וחוויות שהם עוברים. אינני זוכר שקראתי ספר המוגש בדרך זו.
אינני רוצה לתאר כאן את עלילת הספר, שיש בו אלמנט בלשי - מחפשים את האב הנעלם. אבל דווקא בסופו של החיפוש, מגיעים אל הפרק החלש בספר - נוילנד, שעל שמו נקרא הספר כולו. בעוד הדמויות המשוטטות בכל עמודי הסיפור נראות מלאות חיים, בפרק נוילנד הדמויות שטוחות והעלילה דלה. אם אשכול נבו ביקש להציג אלטרנטיבה לאלטנוילד (ישראל) - לא הצליח. עובדה, נוילנד (הארץ החדשה) איננה תחליף לישראל והגיבורים חוזרים לכאן. כשדורי וענבר הגיעו לארץ - שבה העלילה למסלולה המעניין.
בספרו זה, אשכול נבו, היה לנביא מחאת הצדק החברתי. הוא מביע את התקווה לארץ חדשה עם ערכים אחרים, טובים יותר. נוילנד הוא המקום, שבו ערכים אלה יתגשמו. מעבר לעלילה המעניינת - אינני חש שסיפור חוות נוילנד השיג את מטרתו, גם כמשל.
מי צריך מילון טַגָלוֹג? צבא הפיליפינים והפיליפיניות,הממלא את מדרכות ישראל כשהם דוחפים כסאות גלגלים, הולך ורב. הם נוכחים-נפקדים. זאת אומרת נוכחים ואנחנו רואים אותם, אבל הם נעלמים, כי מתעלמים מהם. מובילים את קשישיהם ודי.
לעת ערב, יש שהם מתכנסים בחבורות קטנות בגנים הציבוריים, כאשר כסאות הגלגלים ניצבים במעגל ובהם ישובים קשישים שותקים, ועל הספסלים ליד מקשקשים הפיליפינים בשפתם. טגלוג. אף אחד מאיתנו איננו לומד טגלוג, אבל הם, העובדים החרוצים, לומדים עברית. השבוע גיליתי שהייתה בעלת יוזמה, שתרגמה ויצרה מילון אנגלי-עברי-פיליפּינו.
למלה "עני" יש בטגלוג מבחר של ארבע מלים שונות, להבחין בין חסרי הכל. אצלנו, כולם "עניים"...כדי לבטא נימוס, אנחנו משתמשים במלה אחת. דוברי טגלוג נזקקים למשפט בן שבע מלים. וההבדלים בין השפות רבים.
מי שחושב, שהמילון יעזור לו להבין את שפתם של העובדים הזרים, טועה. לא די לקרוא את המלים, צריך לבטא אותן מהר ובמבטא בלתי נתפס לחלוטין. בין הפיליפינים, לעומת זאת רבים שׂשׂים ללמוד עברית.