ממשלת עירק התקשתה, בשל מגוון האינטרסים שהיא מייצגת, להגיע לנוסחה שתאפשר נוכחות אמריקנית לאחר הראשון בינואר 2012. היא סירבה להעניק לכוחות האמריקנים חסינות מפני העמדה לדין, למרות שראשי הצבא העירקי תמכו בהמשך הנוכחות כדי "להעמיד את עירק על רגליה". ראשי שתי המדינות הכריזו, כי הנסיגה תתבצע כמתוכנן ועד חג המולד לא יישארו כוחות אמריקנים בעירק. אל-מלכי יוכל להכריז כעת על סוף "הכיבוש" ואילו אובמה - כי עמד בהבטחתו, שנתן עוד כמועמד לנשיאות, כי יוציא את אחרון החיילים מעירק. זאת, במנותק מהתפתחות תהליכי הדמוקרטיזציה, מהמתחים האתניים או מהגברת ההשפעה האירנית.
עד כה, פינוי הכוחות הצבאיים האמריקנים מינואר 2009 (140,000 חיילים) ועד היום (40,000 חיילים) היה קשור בעיקר לרצון הנשיא אובמה לפרוע התחייבות פוליטית שנתן. לרשותו היום טיעון נוסף: הכלכלה האמריקנית המקרטעת והקושי לממן את הוצאות המלחמה (עלות החזקת חייל אמריקני בעירק היא מיליון דולר בממוצע בשנה). עד כה המציאות בשטח מגלה תמונה עגומה: למרות שהוצאו כטריליון דולר במלחמה וקרוב ל-4500 חיילים אמריקנים הרוגים, הצבא העירקי אינו אוכף את מרותו בכל שטחי המדינה ומרבית הכוח מופקד על ביטחון פנים. בנוסף, נאמנותם של כוחות הביטחון נגזרת לא פחות, אולי יותר, מהשיוך השבטי והעדתי שלהם וחלקם הפכו לזרוע של ראש הממשלה (שעדיין שומר בידיו את תיקי הביטחון) המשתמש בהם לחיסול חשבונות פוליטיים.
קשה לראות כיצד נוכחות של כמה אלפי חיילים בתפקידי הדרכה ואימון - כפי שביקש בתחילה הממשל האמריקני - הייתה תורמת למיצוב עירק כבלם לאירן אם נוכחות מאסיבית יותר לא סייעה בכך. כך או כך, עבור שכנותיה הערביות של עירק, ובראשן סעודיה, נראה הדבר לא פחות מאשר "נטישת" עירק והותרת הזירה לאירן. ואכן בתקופה האחרונה אנו מקבלים הצצה מדאיגה לעתיד עירק. אירן החלה לחוש ביטחון רב יותר והיא מעמיקה, לצד טורקיה, את הפעילות הצבאית שלה בתוך השטח הריבוני העירקי, חשה נוח יותר לאתגר את ספינות הצי החמישי במפרץ ומליציות הזוכות לתמיכתה, כמו "גדודי חיזבאללה" אף יורות, לראשונה, קטיושות לעבר כווית.
כבר כעת אירן היא הכוח החיצוני לו ההשפעה הגדולה ביותר בעירק. עדות לכך ניתן לראות בהבעת התמיכה העירקית במחאה השיעית בבחריין, בהידוק הקשרים הכלכליים עם אירן, בתמיכה הפוליטית והכלכלית שעירק, כפי הנראה, מעניקה לאסד, ואף בעמידת עירק לצד אירן במאבקה באופ"ק מול סעודיה. במקביל, שכנותיה הערביות של עירק מסרבות לקחת חלק פעיל יותר במאבק על צביונה העתידי. הגדולה והחשובה שבהן, סעודיה, נהגה כך לאחר שתמיכתה באיאד עלאווי לא הניבה פירות, ומשכה ידה מהזירה הפוליטית העירקית מתוך הבנה שממשלת עירק מזוהה לחלוטין עם אירן.
החשש שהנסיגה האמריקנית תגביר את "תיאבונה" של אירן להעמיק את התערבותה בענייניה של עירק כדי שזו "תתיישר" עם האינטרסים שלה, לא משולל יסוד. בהקשר זה, בחודשים האחרונים רבו הדיווחים על ניסיון אירני לבסס ציר אירני-עירקי-סורי חדש אולי כמשקל נגד לניסיון הסעודי להוביל ברית סונית-מונרכית. מעורבותה של אירן בעירק מוּנעת מראייתה בעירק מרחב השפעה טבעי שלה. היא מוזנת הן מהחשש מפני דמותה העתידית של המדינה העירקית והן מהשאיפה להגמוניה במרחב, בהבינה שעירק היא נדבך חשוב בדרך להשגת מטרה זאת. האירועים האחרונים בסוריה עלולים לחזק מגמה זו. ערעור אפשרי של משטר אסד ועליית שלטון בעל גוון סוני, עלול גם הוא להביא להגברת מעורבותה של אירן בעירק, הפעם כדי "לפצות" על אובדן בן הברית.
ככלל, יעדי המדיניות של אירן בעירק כוללים ניסיון להשתמש בעירק כפלטפורמה להגברת השפעתה במרחב, מניעת צמיחה של איום מכיוונה והגבלת ההשפעה האמריקנית שם. אירן חשה פטרונות כלפי שכנתה ממערב ורואה את מעורבותה בתחומה כדבר טבעי. מגמתה של אירן בטווח הקצר היא להחליש את השלטון המרכזי בבגדד כדי שיקל עליה להשפיע עליו ובטווח הארוך - כדי לסכל התפתחות של דגם מתחרה: מדינה שיעית חילונית ומתונה, עם סממנים דמוקרטיים. מה שישפיע יותר מכל על מדיניותה בהקשר זה הוא עתיד הקשר האמריקני-עירקי.
המתח בין "ההבטחה" של אובמה להחזיר את כל הכוחות הביתה, במיוחד כאשר ארצות הברית נכנסת לשנת בחירות, לבין הצורך להבטיח כי עירק תוכל להגן על עצמה, מעצמה ומשכנותיה, עשוי להיפתר - בראיית הצדדים - על-ידי נוכחות ושמירה של כוח אמריקני "אזרחי". השארה של כמה אלפי אנשי חברות ביטחון פרטיות, שיוכלו לפעול מתוך בסיסים "עירקיים", עשויה להקל על אל-מלכי ואובמה מפני ביקורת מבית ולמלא מקצת מהואקום שייווצר עם יציאת הכוחות. על אותם אנשי ביטחון, בסיוע נאט"ו, יוטל בין השאר לסייע לאבטח את הגבולות הפרוצים, המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי העירקי כמו גם להדריך את אנשי הצבא העירקים על האמל"ח האמריקני, מטנקי "אברהמס" ועד מטוסי ה-F-16, שהם רכשו.
במקביל יתוגברו כנראה הכוחות האמריקנים בכווית, במענה לצרכים מבצעיים אפשריים שיתעוררו בעירק ובמפרץ. פינוי הכוחות האמריקנים ישאיר את המליציות השיעיות בעירק דוגמת "גדודי חיזבאללה", שהגבירו בחודשים האחרונים את התקפותיהם על הכוחות האמריקנים, "ללא מטרות" לפגיעה, ויאפשר לאמריקנים להרתיע ביתר אמינות את אירן, כאשר כוחותיה חופשיים מפגיעה אפשרית. נסיגה מלאה גם תאפשר לעירקים להתמקד בהשפעה האירנית השלילית במדינה בהיעדר "כיבוש" אחר.
החשש שהשארת כוח אזרחי קטן האמון על "אימון וציוד" יביא לשחיקת ההישגים, הצנועים, שהושגו בשנים האחרונות אינו לגמרי מוצדק משום שגם כוח גדול יותר יתקשה להוות משקל נגד משמעותי לחשיבות של עירק עבור אירן וליכולתה להשפיע על המתרחש בה באמצעים "קשים" ו"רכים". גם כוח צבאי אמריקני גדול יותר לא ישפר את המציאות הכלכלית, הפוליטית והחברתית במדינה: התשתיות במדינה במצב רעוע, השחיתות פשתה בכל תחומי החיים, לחלק גדול מהאוכלוסיה אין גישה למים נקיים ולחשמל ורמת הביטחון האישי עדיין נמוכה - מה שמביא למחאה ציבורית גוברת. אם זו תתעצם וה"אביב הערבי" יגיע במלוא עוצמתו לעירק, איאד עלאווי, שיעי חילוני שמרבית תומכיו סונים, עשוי בעתיד לקבל הזדמנות נוספת מהבוחר, צעד שכשלעצמו יחליש מקצת מן ההשפעה האירנית.
הוויכוח על אופי וגודל הכוח שיוותר לבסוף בעירק לא יוכרע לאור רמת ההתקדמות בבניית מוסדות המדינה, הצבא בראשם, או הצרכים המבצעיים המיידיים, אלא לאור היכולת הפוליטית בארצות הברית ובעירק לקבלו. כך או כך, החלשה נוספת בדימוי העוצמה האמריקני, שמוזן לא רק על-ידי הנסיגה מעירק אך מועצם על-ידה, הוא תהליך עם השלכות מסוכנות, אולי בלתי הפיכות. יש שירחיקו לכת ויאמרו כי הוא מסמל יותר מכל את סיום התפקיד האמריקני, בצורתו הנוכחית, במזרח התיכון. לאחר כמעט תשע שנים היעדים האמריקנים הכוללים עירק כדמוקרטיה מתפקדת, בעלת ברית של ארצות הברית לשנים לבוא וכזו המשמשת בלם לעוצמתה של אירן, נראים קשים להשגה יותר מתמיד.
