לאחר פדיון
גלעד שליט, צריך לזכור כי במהלך השבי היו הזדמנויות לשחרורו שהוחמצו - וככל שהאירועים פורסמו לידיעת הציבור, מדובר בשתי החמצות לכל הפחות.
ההחמצה הראשונה הייתה מיד לאחר חטיפתו - אירוע שנעקב על-ידי הבקרה הישראלית והצילומים שודרו ונחזו במרקע. מיד לאחר הגעה למסקנה כי מדובר בחטיפה, היה אפשר לבטל את המזימה ולסכל את החטיפה באמצעות פעולה מיידית, בעקבות החלטה של הדרג שבשטח. החלטה מסוג זה אינה תואמת את מה שמקובל בצה"ל, וזאת אפשר ללמוד מפרשת יוסף מדחאת, שמהלכה מבהיר כיצד פועל צה"ל במקרה דומה.
כזכור, ב-1 באוקטובר 2000, בתחילתה של אינתיפאדת אל-אקצה, תקפו פלשתינים חמושים את מתחם קבר יוסף, שהוחזק על-ידי כוח מצומצם. במהלך האירוע נורה יוסף מדחאת - אחד מחיילי הכוח הישראלי - בסביבות השעה 15:00, ונפגע בצווארו.
אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון באותה העת, הנחה את הרמטכ"ל
שאול מופז לארגן את פינויו של החייל יוסף מדחאת על-ידי ג'יבריל רג'וב איש כנופיות הטרור המכונה מתון, וזאת במקום האלטרנטיבה האחרת - להכניס כוח תגבור של צה"ל שיפרוץ למתחם הקבר הנצור תוך כדי קרב וישחרר את יוסף מדחאת בפעולה צבאית. אנשי כנופיות הטרור הוליכו שולל את הצוות הישראלי רם הדרג בקלות בלתי נסבלת, בעוד מדחאת מדמם למוות, שכן כנופיות הטרור לא התכוונו כלל לסייע בידי אויביהם וגם לא כיבדו את הבטחותיהם שנועדו להרדים את ברק ומופז. יוסף מת בעוד מתנהל מו"מ ומפוזרות הבטחות - עקב איבוד דם.
באירוע היו מעורבים דרגים בכירים ביותר של צה"ל, כולל הרמטכ"ל דהיום. גם בעניין מדחאת וגם בעניין שליט, היה צריך לפעול בהפעלה מיידית של כוח צבאי ולבצע את המשימה ללא שום שהיה שהיא וללא שום המתנה לאישור או לפקודה נוספת. די היה בפקודת שגרה כדי לפעול בשטח. בשני המקרים צה"ל השתהה יתר על המידה - במקרה אחד צה"ל הולך שולל על-ידי ראשי ארגון טרור ובמקרה אחר צה"ל גילה אימפוטנטיות והמתין - לא ברור למה ולמה.
ההזדמנות השנייה הייתה במבצע
עופרת יצוקה שהתקיים בין 27 בדצמבר 2007 עד - 18 בינואר 2009. שלושה יעדים הוגדרו למבצע כאשר אחד מהם היה שחרורו של גלעד שליט. היעד הזה הוגדר, יש להניח, לאחר שנבדק שהוא אפשרי. אלא שבמהלך המבצע נכנסה אצל קובעי המדיניות בישראל רוח שטות ומדינת ישראל יצרה תקדים עולמי של תמיכה מסיבית באויב תוך כדי לחימה במשך 2-3 שעות ביום. בפרקי זמן אלו מדינת ישראל העבירה עשרות משאיות מדי יום לידי האויב. כמובן שבאווירה מטומטמת כזו, שכחו את היעד של שחרור שליט. לו היו משקיעים בשחרורו כפי שהשקיעו באויב, המצב היה שונה.
שמא ייאמר כי היה לחץ בינלאומי על ישראל לסייע לאויב? לא היה. לא היה יכול להיות, כי מדובר בהמצאה תקדימית של מדינת ישראל.
שמא ייאמר כי תקפו את קברניטי המדינה רחמים ונקיפות מצפון נוכח מצבם של האזרחים האומללים הסובלים ממלחמה שנכפתה עליהם ולו על-ידי כנופיות טרור הפועלות בניגוד לרצון העם? וודאי שלא, כי כולם ידעו שהמתנות לא מגיעות להמונים אלא מגיעות הישר לידיהם של הטרוריסטים שחמסו את המצרכים [דלק, אמצעים תומכי לחימה, מזון וכו'] ולא אפשרו העברתם להמונים המורעבים.
כמובן שלא כך מנהלים מלחמה ולא כך משיגים את יעדיה, שכאמור, כפי שפורסם במפורש והוצהר קבל עולם - אחד היעדים היה שחרורו של גלעד שליט, יעד בר השגה.
שתי ההחמצות הן כישלון חרוץ של הדרג המדיני. הדרג הצבאי היה יכול לבצע את מה שדרוש. לגבי מעורבות הדרג הצבאי בצוותים שהכריעו בכיוון של סיוע לטרור וקיום מו"מ ישיר עם הכנופיות - הרי אלו, אף שעוטרו בדרגות צה"ליות, מילאו באותו עניין תפקיד מדיני מובהק ולא שום תפקיד צבאי.
