בראשית דבריי אני מבקש לציין שכמו רוב אזרחי ישראל התרגשתי עם שובו של
גלעד שליט לישראל, אך נעלבתי מהמניפולציות של היחצ"נים. יועצי התקשורת והתקשורת כולה נרתמו למערכה שלא נראתה כמותה בישראל, מערכה שהיחצ"נים זיהו את התמורות שחלו בשנים האחרונות בתודעת העם, תודעה שחיי חייל יקרים מחיי אזרח. דבר שהוא היפוך גמור לנורמות המקובלות, כי חייל אינו ילד, הוא חייל, ותפקידו של חייל הוא להרוג או להיהרג אם כך יקרה.
חייל אינו ילד, לכן הקמפיין "להחזיר את הילד הביתה", "גלעד הוא הילד של כולנו" ועוד מניפולציות דמגוגיות עבדו על כל אימהות ישראל. היחצ"נים ויועצי התקשורת של המשפחה ניצלו עובדה זו ורכבו על הגל הזה בהצלחה גאונית, בפלאים, בדמויות קרטון, בדגלים, בסטיקרים ובחולצות ובמה לא.
כשאני הייתי חייל בן 18 כבר השתתפתי בפעולות תגמול והרגתי. בגיל 19 נפצעתי. אז לא הייתי ילד – הייתי חייל. חבריי, בני גילי, שנהרגו, לא היו ילדים – הם היו חיילים. השבויים שבמצרים ובסוריה לא היו הילדים שלנו, הם היו חיילים. נכון, אז הייתה בארץ רוח התנדבות, לא היו משתמטים ורוב הקרביים באו מההתיישבות העובדת וגם מתל אביב. כשזה נפסק, החלל התמלא ואותו מילאו הכיפות הסרוגות, וגם על זה נשמעת ביקורת. וכששוחררו אסירים תמורת גופות וסוחר סמים, הדבר הזה החל לכרסם בתודעה, עד שהפך את המובן מאליו על פיו.
חייל אינו ילד בשום מדינה אני הייתי נגד העסקה מאותם המניעים שכל המתנגדים התנגדו לה. באיזה צבא בעולם מכנים חייל ילד? זו בושה לחיילים! מה, אנחנו ילדים? הרי בכל מדינה הם soldat, soldier, soldado וכולי, אבל בשום מדינה הם לא ילד enfant, kind, nino. וכך קרה שחיי חייל יקרים לנו יותר מחיי אזרח (כמו ג'ונתן פולארד, עזאם עזאם ואילן גרפל).
אבל עם ישראל נהר באלפים למצפה הילה בתקווה לראות ולו רק לרגע את גלעד שליט ולהראות אותו גם לילדיו בני ה-4. ואחרי מספר שנים ישאלו אותם הורים: "אתה זוכר שלקחנו אותך לראות את מפלי הניאגרה? אתה זוכר שגם לקחנו אותך לראות את גלעד שליט?". ההורים הללו באו עם מצלמות וידאו כדי לצלם את נועם שליט האומר שגלעד זקוק למנוחה ומבקש שיניחו להם. נשים הביאו עוגות ועוד "שמאלץ", ונשמעה מוזיקה בנוסח "מי שמאמין לא מפחד", "עם ישראל חי" וכולי.
אך כאמור, ברגע שראיתי אותו בראיון הנלוז של העיתונאית המצרית, ואחר-כך בדרכו למסוקים, וההצדעה לרמטכ"ל
בני גנץ התרגשתי כמו כולם.
הממשלה, לבני והתקשורת ועכשיו להיפוך, בפיגוע רב-נפגעים הראשון שיבוצע על-ידי מי מהאסירים המשוחררים (וזה יבוא, אם כי כולנו מקווים שלא), מה נענה להורי הנפגעים כשישאלו אם דמו של שליט סמיך, סמוק או כחול יותר מדם ילדיהם? והאופוזיציה האמיצה, שבירכה על מנהיגות הממשלה שהחליטה על העסקה, תשוב ותתקוף את הממשלה ואת ביבי על כי הוא לחיץ, חלש ונכנע לתכתיבי החמאס. כולם חוץ מ
ציפי לבני, זו שהסתתרה (אינקומוניקדו) ושתקה עד לפני מספר ימים, וגם אז ביקרה את ראש הממשלה על העסקה וגובה המחיר, ושכחה שהממשלה שבה היא הייתה שרת החוץ הציעה לחמאס הרבה יותר, אבל אין לצפות ליותר מפוליטיקאית כושלת ודועכת. אז אנו נוסעים ברכבת הרים רגשית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומייחלים לאיגרא רמא הבאה.
על התקשורת המגויסת כולה כבר נאמר הכל, פרט לזה שבכל העיתונות הכתובה כל הכותרות הראשיות היו על גלעד שליט. הכתבים המסכנים של הטלוויזיה שהיו ליד ביתו של שליט כבר לא היה להם מה לדווח, ומהאולפן, ללא רחמים, שאלו שאלות טיפשיות להחריד בנושא זה. כל הברכות לבכירת העיתונאיות הישראליות
אילה חסון האינטליגנטית, שברגע מסוים אמרה לשותפה, בוא תציל אותי כי אני לא יכולה יותר. אבל התקשורת הצהובה ראיינה את הפעילים, השכנות, השכנים והחבר'ה, בתקווה לשמוע (מה בעצם?) משהו ולמלא זמן מסך. היו "מומחים" לשפת גוף שרמזו שאולי משהו לא בסדר בין ההורים של שליט. את מי זה מעניין?
בקרוב ייצא הספר "איך ליוויתי את יגאל שביט למסוק", "גלעד שליט - הסיפור המלא", "מאחורי הקלעים במו"מ למען שחרור גלעד שליט", "הייתי חברו של גלעד שליט" וכך הלאה עד למחזמר "כולנו גלעד שליט". עם דו-קוטבי, כבר אמרנו?
