1. כדאי לחזור על הפסוק האקטואלי מישעיהו שציטט
בנימין נתניהו בנאום השחרור של
גלעד שליט, פסוק מהפטרת השבוע: "להוציא ממסגר - אסיר, מבית כלא - יושבי חושך". חשוב להביא את תחילת הפסוק: "לפקוח עיניים עיוורות". בצד השמחה העמוקה והאמיתית על שחרורו של גלעד, צריך להתבונן בעסקה בעיניים פקוחות ובעיקר להוריד את המסווה מעל עיני הציבור, מסווה שהתעבה בשנים האחרונות בעקבות הקמפיין התקשורתי חסר האחריות שהפרשה הזאת הביאה לידי שיא.
2. ואז הם התחילו לדבר על סוגיית המחיר - השדרנית שמזה שנים משמיעה בסיום כל שידור שלה את קולו הצורמני של הזמר הבכיין תוך שהיא מנמיכה את קולה כיאות למעמדי אבל ומונה את מספר ימיו של גלעד בשבי לאחר שראיינה עוד מישהו מהתומכים ב"עסקה בכל מחיר"; השדרן שדוברי החמאס הפכו אצלו בני בית, סחבקים; המגישה שידעה לסנוט בנתניהו על "חוסר המעש שלו" ולא הסכימה לתת במה לקולות המתנגדים ולו רק כדי ליצור מראית עין של דיון ציבורי.
לפתע השתחררו חרצובות האלם שכפו על הדיון הציבורי ושמענו לראשונה איזון בשידור, דיון הגיוני בסוגיה החשובה של השלכות עסקת השחרור על החברה והמדינה. לפתע החלה התקשורת למלא את תפקידה. לפתע. משום שגם דבר העסקה נפל עלינו לפתע. לאחר שהפרטים סוכמו, מותר היה להפגין מראית עין של דיון ציבורי. מה גם שלא הייתה ברירה משום שרשימת האסירים המשוחררת התפרסמה וחושך בעיניים ובג"ץ. פתאום הוחלפו ה"אסירים ביטחוניים" ב"מחבלים".
סיפור גלעד שליט הוא עוד יום כיפור מתארך של התקשורת הישראלית ברובה המוחלט. עדר שדרנים מגישים ועורכים שאיש לא חילק להם הוראות, אבל הפלא ופלא - פעם אחר פעם הם מופיעים כקרטל המטיל וטו על דעות שאינן מוצאות חן בעיניו. חוסר האחריות הלאומי של התקשורת בלט שוב באימוץ משולח הרסן של קמפיין חד-צדדי לשחרורו של גלעד שליט במתווה אחד בלבד: זה שראינו השבוע. והחמאס הביט בנו וחיכך ידיים. הם יודעים שבחטיפה הבאה לא עלינו, אפשר לסמוך על התקשורת הישראלית שתשטוף את ההמון במבול של רגש ותעלים דיון ציבורי רציני ותכופף את ידי הממשלה בדרך לקריסת מאזן ההרתעה הישראלי.
על-רקע זה, מצטיירת האמנה של גופי השידור, לשמור על פרטיותה של משפחת שליט, כבדיחה. האם אי-אפשר לסמוך על אחריותם הבוגרת של העיתונאים? הנה, ללא אמנה והסכמה מוכתבת, אנחנו עדים מדי יום לציפוף השורות אצלם בדרך לסימום התודעה הלאומית.
3. הפילוסוף היהודי וַלטר בנימין, דיבר בשנות השלושים של המאה הקודמת על האסתטיזציה הפשיסטית של הפוליטיקה שנועדה לסמא את עיני ההמון מלראות את אימי המלחמה. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו פעולה דומה מצד כוחות שמיקמו עצמם בצד ההפוך של המפה הפוליטית, כוחות ליברליים שהשתמשו באותה טכניקה פשיסטית - אבל בכיוון אחר: האסתטיזציה של עסקת שליט ותיעולה רק בכיוון רגשי אחד, פורנוגרפיה של הרגש שנועדה לסמא את עיני ההמון מלבחון את סוגיית המחיר וההשלכות החמורות של העסקה על עתידו.
אנחנו מכירים את חוסר האחריות התקשורתי עוד מזמן אופוריית אוסלו, שעה שכל מי שביקר את ההסכם הנקוב ככברה בשגיאות קולוסאליות, הוקע על הצלב כאחרון מחרחרי המלחמה. כך נעשה גם בעת הגרוש מגוש קטיף. התקשורת הישראלית ברובה משחקת ברגעים קריטיים כאלה תפקיד כמעט חד-צדדי. אגב, ולטר בנימין אמר אז שהתשובה לאסטתיזציה של הפוליטיקה תהיה הפוליטיזציה של האמנות. היום אפשר להוסיף - גם הפוליטיזציה של התקשורת.
4. "סביב המשפחה האצילית ובנה התחולל מחול שדים חסר תקדים. שיקול הדעת המאופק הוחלף בהתפרקות רגשית. הדיון האוניברסאלי הוחלף בדיון פרטני". כך
ארי שביט במאמר מפוכח. אבל הביקורת שלו חושפת את הכשל שהוא וחוגו החברתי נתונים בו: המילה החשובה ביותר הנעדרת מביקורתו היא "לאומי"; השיח הלאומי הוחלף בשיח פרטי. דווקא השיח האוניברסאלי לא נעדר בפרשה - הוא נוכח במלוא עוצמתו בהעצמה החד-צדדית של זכויות הפרט על חשבון זכויות הכלל כחלק מתהליך הגלובליזציה המטורף שהמערב שוקע לתוכו. אבל לדבר על לאומיות בעיתונו של שביט זה כמו לדבר על פורנוגרפיה בעיתון חרדי. בשני המקרים מדובר בצלם בהיכל.
5. הערה על היחס לנתניהו כנייר לקמוס ציבורי. זרי הדפנה שעטרו לראשו של נתניהו אלה שעד לא מכבר ביקשו לגלגלו בזפת ונוצות בכיכר העיר, הם מראית עין מרפרפת, פאטה מורגנה שתתפוגג בשבוע שלאחר השחרור, עת תשוב העיתונות לבלבל את המוח על "מהלכים אמיצים" שיש לעשות ועל "השיתוק המדיני" ושאר ביטויים ידועים מבית הספר להתפרקות ולהתמוטטות. נתניהו יודע שחלק ניכר ממשבחיו לא החליף את עורו; מדובר עדיין ביריבים פוליטיים במסווה עיתונאי, המקדמים סדר יום פוליטי מופקר, שיעברו מייד שיום שלמחרת למצב הצבירה הרגיל שלהם: שנאה פתולוגית לנתניהו כמייצגה של ישראל השנייה, אליטה אלטרנטיבית המחליפה לאטה את האליטה הקודמת שהתנוונה.
6. הקמפיין התקשורתי הבא התחיל כבר השבוע: מסע להומניזציה של החמאס. הנה, ניהלנו אתם מו"מ, ובכלל אפשר לסמוך על המילה שלהם. אכן, אפשר לסמוך על דברתם, כמו למשל ההבטחה לחטוף ישראלים נוספים. לקולות המופקרים הללו צריך להדביק את אמנת החמאס הזמינה לכול בתרגום מעמיק באינטרנט. האמנה עוצבה עוד ב-1988 בידי
אחמד יאסין הזכור לרע. זה המסמך האידיאולוגי החשוב ביותר של חמאס, ומנהיגי התנועה מדגישים דרך קבע את מחויבותה המלאה לאמנה כמצע פוליטי אקטואלי. "הג'יהאד הוא דרכה (של תנועת החמאס) והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". חבל על הציטוט החלקי.
חובה לקרוא כדי לפקוח עיניים עיוורות. מדובר במסמך נאצי לכל דבר ועניין בתוספת הפנאטיות הדתית של האיסלאם הרדיקלי. ישראל מצוירת שם כאויבת המרכזית של האיסלאם כולו שלא ישקוט עד ש"ימחה אותה כפי שמחה את מה שקדם לה". אלה הפנים האמיתיות של שוביו של גלעד שליט, ולא אלה שניבטו מהראיון החנפני של שלומי אלדר בערוץ 10 עם
מחמוד א-זהאר. אגב, אותו א-זהאר הצהיר לפני מספר שנים בראיון לעיתונות העזתית את מחויבותה המלאה של חמאס לאמנה והדגיש כי התנועה לא תשנה שום מילה ממנה. "החרשים שְׁמָעוּ, והעיוורים הַביטו לראות". עוד פסוק מהפטרת השבוע.
