בנימין נתניהו - רע ליהודים

בגליון "מקור ראשון" מן ה-28.9.11 התפרסם ראיון ארוך שהעניק ראש הממשלה לכתבי העיתון אמנון לורד ואריאל כהנא, שלא נרתעו מלשאול אותו שאלות קשות. מן התשובות, נאמני ארץ ישראל לא ירוו הרבה נחת. הנה פסקת המפתח בהנמקת ראש הממשלה את צעדיו המדיניים: "... זה לא עולם מושלם. מי שרוצה שלמות, מהר מאד ימצא את עצמו נדחק לפינה קשה, שאני חושב שצריך להימנע ככל האפשר מלהיכנס אליה". ככלל, זו עצה טובה, אבל כיצד ראש הממשלה מממש אותה? נתחיל במעשה מדיני חשוב שעשה אחרי מתן הראיון, ההחלטה לאפשר בנייה של 1,100 דירות בשכונת גילה בירושלים. בעשותו את הצעד הזה גילה ראש הממשלה אומץ לב, במיוחד בהתחשב בכך, שהבקשה הפלשתינית להתקבל כמדינה על-ידי האו"ם תלויה ועומדת וגם נמסרה "הזמנה" (שכמוה כדרישה) על-ידי הקוורטט להיכנס מיד ל"שיחות קירבה" עם רמאללה, עם לו"ז של 12 חודשים עד להגעה למדינה פלשתינית. את מלוא משמעות החלטתו של נתניהו לחדש את הבנייה בירושלים ההיסטורית ניתן להעריך על-רקע תגובתה הנרגזת של הקנצלרית הגרמנית מרקל, שהעירה לו במרירות: המעשה הזה מוכיח שאינך מעוניין בכלל במו"מ לשלום! בהמשך, פעל נתניהו לפי שיטתו. הוא נתן לקווארטט את הסכמתו להיכנס מיד למו"מ "בלי תנאים מוקדמים", ובינגו! - רמאללה השיבה (כצפוי) בסירוב גמור, אלא אם כן ישראל תתחייב מראש לסגת לגבולות 67' ותפסיק מיד לחלוטין כל בנייה, כולל בירושלים. מסתמא, נתניהו לא הופתע מן התשובה הערבית וזכה בניצחון טקטי במשחק הדיפלומטי. לכאורה, רשם הצלחה לשיטתו - "שלא להיכנס לפינה"! אולם נשאלת השאלה, האם שווה ההצלחה הטקטית הזאת את הנזק האסטרטגי לטווח הארוך? על כך נוכל ללמוד מהמשך הסיפור, מתשובת נתניהו לנזיפתה של אנגלה מרקל, במלים אלה: "גילה אינה התנחלות, גילה היא חמש דקות ממרכז ירושלים!" איך יכול אדם אחראי לתת תשובה כזאת? הלא נתניהו אינו מתכוון להקפיא מעתה כל בנייה ביהודה ושומרון, והא ראייה - הוא מסרב להיענות לדרישת הערבים להתחייב לכך! אם כן, יוצא שהוא הכניס כאן את עצמו בדיוק לתוך אותה הפינה שמפניה הזהיר. שהרי אם בירושלים מותר לבנות רק מפני שאיננה "התנחלות", המסקנה מתבקשת שבהתנחלויות - אסור! האם נתניהו באמת מתכוון להקפיא מעתה ועד עולם כל בנייה ביו"ש? האם הוא מאמין שחבריו וממשלתו יאפשרו לו את זאת? אם לאו, כמה זמן יעבור עד שמרקל "תתפוס" אותו בפינה הזאת? והפינה הזאת, "פינת מרקל", מתגמדת ליד הפינה הגדולה, הגורלית והמכרעת, שנתניהו דחק אותנו לתוכה, וזו המדינה הפלשתינית. בעניין זה הציגו אמנון לורד ואריאל כהנא לרוה"מ את השאלה הטעונה הזאת: "בראיונות לערוצי הטלוויזיה אמרת שהנושא של מדינה פלשתינית הוא כמעט קונצנזוס בציבור, ושאתה הכנסת את זה לליכוד. אני מודה שאני לא מבין. ממך שמענו כל השנים, כמה הדבר הזה רע. אתה אמרת: 'כן' למדינה פלשתינית זה 'לא' למדינת ישראל... איך אתה לוקח אותנו מאה ושמונים מעלות ממה שאמרת לנו כל השנים?" על כך השיב נתניהו: "ממש לא... יש לנו שני מרכיבי יסוד, שעד לרגע זה הפלשתינים לא באמת הסכימו להם. דיברתי על מדינה פלשתינית מפורזת ומכירה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הפלשתינים לא מוכנים לקבל לא את זה ולא את זה..." אי-אפשר להבין את התשובה הזאת, אלא אם מניחים שנתניהו לא שינה את התנגדותו למדינה פלשתינית, ולכן התנה את הסכמתו להקמתה בתנאים בלתי אפשריים, והוא כאלו אומר לנו: אין מה לדאוג, אומנם נתתי לפלשתינים ולשמאל הישראלי ניצחון אסטרטגי גדול, אבל מצאתי דרך טקטית לנטרל אותו. דברים אלה מחזירים אותנו אל "הפינה" שנתניהו כל כך חושש להיות מתומרן לתוכה. מפני שהטקטיקה האופיינית לו - לוותר על מה שהוא שלנו על-פי הדת, התרבות, ההיסטוריה וגם על-פי המשפט הבינלאומי, ותחת זאת להשליך את יהבנו על כל מיני קונצים ותרגילי התחמקות טקטיים כמו הדרישה להכרה ערבית "ביהדות המדינה" - מתקבלת כהתחמקות לא כנה, לא אמינה ולא מכובדת, ובעיקר - כתירוץ קצר ימים ובן-חלוף. מה שיישאר ועתיד לגבות מאיתנו מחיר קיומי, היסטורי, הוא הוויתור האסטרטגי, העקרוני, על נחלת אבות, על הלוז והנשמה של האידיאולוגיה הציונית. זו הפינה, שלתוכה נתניהו והמצדדים בטקטיקה קצרת הטווח שלו דוחפים את עמם. גם תירוצים כמו פירוז או "סידורי ביטחון" סופם לנשור כמו נוצות מרוטות, ומה שיישאר זו פינת הריבונות הפלשתינית שממנה אין מוצא, כי ריבונות מקנה זכויות בלעדיות, ומן הרגע שהוקנו זכויות כאלה, שום התחכמויות מצד היהודים לא יועילו. או אז יתברר, שהערבים שדבקו בעמדתם העקרונית ושיחקו עד הסוף את התפקיד הכוזב כאילו הם ורק הם בעלי הבית האמיתיים של הארץ - בגדול היו חכמים יותר מהיהודים, שאוהבים לקרוא לעצמם "עם חכם ונבון". התחלפו התפקידים: הם - שרק אתמול לא היו עם בכלל, מחקים את היהודים ומשחקים אותה "עם היסטורי", מכניסים לפינה את היהודים העכשוויסטים הרודפים אחרי היתרון הרגעי וכמו עשיו מוכרים את בכורתם בעבור נזיד עדשים של סיפוק מיידי. ממירים חיי עולם - זכויות עולם - בחיי שעה, בהקלה טקטית חולפת. נתניהו השיב לשאלת מראייניו, למה שינה את טעמו בנושא הפלשתיני, עוד תשובה אחת: "כבר בתחילת שנות ה-90 אמרתי שאני לא רוצה להחזיק בפלשתינים. ...לא כנתינים... וגם לא... כאזרחי מדינת ישראל. אם יתווספו כאן מיליון וחצי אזרחים... ישראל תחדל להיות מדינה יהודית. זה מוביל לקץ הציונות"... כאן, לפתע, מופיע נתניהו אחר. לא עוד ויכוח טקטי עם הימין כשהמטרה עדיין משותפת, כי אם מישנה הדומה כשתי טיפות מים לאידיאולוגיה של השמאל, ועימה מטבעות לשון אופייניות ל"מחנה השלום". לאחר שהמראיינים הזכירו לנתניהו את ספרו "מקום תחת השמש", הוא לא היה יכול להתכחש שמה שכתב שם עומד בסתירה גמורה למדיניותו הנוכחית, ואכן הוא מודה כאן במלים מפורשות, שלכל המוקדם "בתחילת שנות ה-90 "הוא אומנם שינה את דעתו ואימץ לו את עמדתו היסודית של השמאל. אלא, כנראה כדי להמתיק את הדברים, הוא חוזר אל שיטתו ובורח שוב אל הטקטיקה, בהתנותו את התנאי הזה: "יש צורך לסייג את הסמכויות של אותה מדינה, בראש וראשונה כל מה שנוגע לפירוז". וכאן יכול אני להעיד ממשמע אוזן על-פי הרצאה של נתניהו שניתנה בסוף שנות ה-90. נתניהו השיב לשאלה ששאלתיו בנושא המדינה הפלשתינית. התשובה סתרה לחלוטין את הדברים שהוא מייחס לעצמו כעת ל"תחילת שנות ה-90", והיו אלה דברי טעם שבשעתו הרשימו אותי בהגיונם המדיני. וכה אמר נתניהו: לכאורה, על המדינה הפלשתינית יש להטיל - לפחות - הגבלות חיוניות אלה: א. פירוז גמור. ב. פיקוח ישראלי על הכניסות והיציאות. ג. שליטה ישראלית על המרחב האווירי. ד. איסור כריתת הסכמים (או הסכמים מסוימים) עם ארצות חוץ. ה. פיקוח על המים. ללא הסייגים האלה, מדינה פלשתינית תהיה סכנת מוות למדינת ישראל. אלא - וכאן השמיע נתניהו "אלא" גדול - ברגע שפלשתין תקבל סטאטוס של מדינה, היא ללא כל ספק תבטל את כל ההגבלות האלה במחי יד, וכל העולם יתמוך בה. מפני שאין לצפות משום ישות ריבונית לחיות עם סייגים כאלה, הסותרים את מהות הריבונות. ועל כן, כך נתניהו, מלכתחילה אסור לאפשר את קומה של מדינה פלשתינית, מפני שלאחר קומה שום דבר לא יוכל לעצור בעדה. מאמר פרי עטו (ידיעות אחרונות, 28.12.2001) נותן ביטוי לאותו הרעיון. המחבר רואה "שגיאה איומה" בהקמת מדינה פלשתינית בראשות ערפאת, בין היתר משום ש - "אנו נותנים לו, בהסכימנו למושג 'מדינה', את כל הסמכויות הריבוניות (כגון שליטה בגבולות ושליטה במרחב האווירי) שמתלוות למושג זה ושיש בכוחן להחריב את ישראל... יתכן הסכם עתידי שבו יהיו לפלשתינים סמכויות לשלטון עצמי, אך בלי אותן סמכויות וכוחות שיש בכוחן לאיים על קיומנו". עד כאן נתניהו הראשון (עדיין בדצמבר 2001!). לצערנו, מצויים אנחנו כעת בעידן נתניהו השני, שדעותיו ועמדתו מסכנות את העניין הלאומי היהודי בארץ ישראל. מחנה נאמני א"י צריך לחשב היטב את המשך דרכו עם המנהיג הזה, שאם חלילה תבוא שעת מבחן והוא לא יוכל להיחלץ מאחת הפינות שלתוכן הכניס את עצמו - הוא עלול להגשים עד האות האחרונה את חזונותיהם של שמעון פרס, יוסי ביילין ואהוד ברק, וגם לומר למחנה הלאומי "אמרתי לכם" - ואיש לא יוכל לטעון שהופתע.