חרפה לשלטון החוק

תרצו - צירוף מקרים. תרצו - הסתברות מתימטית. שני פסקי דין המותחים ביקורת חריפה של עסקות טיעון פורסמו היום (ב', 24.10.11). שניהם מעוררים תמיהות כבדות לגבי שיקול הדעת של המדינה בעשותה עסקות אלו, ולפחות אחד מהם מעלה את השאלה האם מלאכת השפיטה לא עברה לידי הפרקליטות. השופט חאלד כבוב כיבד עסקת טיעון עם יעקב קאופמן, לשעבר יועץ השקעות בבנק הבינלאומי שגנב 1.5 מיליון שקל, ודן אותו ל-22 חודשי מאסר ולקנס של 35,000 שקל. כבוב אומר, שעשה זאת לאחר התלבטות לא קלה, משום שהעונש לא נראה לו הולם את חומרת מעשיו של קאופמן. עיקר קצפו יצא על הקנס המגוחך לו הסכימה המדינה: אם זה היה תלוי בי, אמר, הייתי גוזר עליו קנס לפחות בגובה הכספים שגנב מלקוחותיו. אבל, סיכם כבוב, אני חייב לכבד את עסקת הטיעון, כי בית המשפט העליון קבע שרק במקרים חריגים מותר לשופט לפסול אותה - והמקרה הזה לא מספיק חריג. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את חברת נמלי ישראל בזיהום נמל חיפה, ואגב כך מתח ביקורת קשה וארוכה (שני עמודים מתוך 17 עמודי החלטתו) על הסכמת המדינה - עוד בבית משפט השלום - למחוק מכתב האישום את בכירי החברה הממשלתית. השופט יוסף אלרון מדגיש שוב ושוב, כי מדובר בנוהג פסול - שאותו ניתן לדבריו לראות יום-יום - המנוגד לאינטרס הציבורי. מה שעושה המדינה, אומר אלרון, הוא לאפשר למנהלים להסתתר מאחורי גבו של התאגיד ולא לשאת באחריות למעשיהם. הרי תאגיד אינו עושה דבר; בני אדם הם אלו שמבצעים את העבירות - אבל הם יוצאים נקיים, וקופת התאגיד היא הניזוקה. הדבר חמור במיוחד במקרה הזה, משום שמדובר בחברה ממשלתית - וכך היחידים שמשלמים הם אנחנו, אזרחי המדינה, ולא המנהלים שפשעו. ההיגיון שבדברי שני השופטים כה ברור, עד שנשאלת השאלה האם בפרקליטות ובמשרד לאיכות הסביבה יושבים מטומטמים גמורים. או שמא, כדבריו הגלויים והבוטים של אלרון, הם פשוט העדיפו את מה שהגדיר במילה "הנוחות". הם רצו לסמן וי על עוד תיק, לרשום לעצמם הרשעה נוספת ולעבור הלאה - ולעזאזל ההיגיון וטובת הציבור. אם כך אירע, וסביר להניח שאכן זו המציאות, הרי שיש לעצור את כל העסק ולבחון מי רשאי לחתום על עסקות טיעון ומי אמור לפקח עליו. המצב הנוכחי הוא חרפה לשלטון החוק. בית המשפט העליון, מצידו, תורם בצורה משמעותית לזילות מערכת המשפט. הוא למעשה הפך את שופטי הערכאות הנמוכות יותר לכמעט פקידים, ששיקול דעתם מוגבל ביותר. אם שופטים חייבים לקבל כל עסקת טיעון, ופטורים מכך רק אם ימצאו נסיבות חריגות במיוחד וינמקו זאת באריכות ויסתכנו בכך שערכאת הערעור תהפוך את החלטתם - הם אינם נחוצים. אפשר להושיב את העוזרים המשפטיים, אולי אפשר להסתפק במתמחים, ואתם יודעים מה? את זה אפילו הקלדנית יכולה לעשות. אפשר לומר שעסקות טיעון הן כורח המציאות, בשל הצפת בתי המשפט. אבל זה, אם להשתמש בלשון בתי המשפט עצמם, רק נימוק להקלה בעונש. את בעיית העומס צריך לפתור בטיפול שורש, ולא בעזרת משחת שיניים. לא ייתכן שבעיה טכנית, חמורה ככל שתהיה, תביא לכך שליבת המערכת לא תתפקד. לא ייתכן ששיקולים של יעילות יגברו על שיקולים של צדק. לא ייתכן שלחץ הזמן יביא לקבלת החלטות הפוגעות בציבור. לא ייתכן שהשופטים יהיו חותמת גומי של התובעים. כמעט מדי יום אני נתקל בעסקת טיעון מגוחכת, מקוממת או שניהם. לעיתים המדינה אפילו אינה טורחת לשלוח לבית המשפט עורך דין שיציג את העסקה, ומסתפקת במתמחה - עד כדי אפילו היא עצמה מזלזלת בהליך. שלא לדבר על כך שהעסקות הללו הן, מצד אחד, גורם מרכזי בשיעור ההרשעות שלא-ייאמן בבתי המשפט שלנו (98% ומעלה), ומצד שני - הן קובעות את רמת הענישה, שאין בה בדרך כלל כדי להרתיע עבריינים אחרים. מי שרוצה לפקח על הפרקליטות, מוטב שיתחיל בתחום עסקות הטיעון, משום שכאן היא מתגלה בחולשתה, בעליבותה ולעיתים בטמטומה. מי שרוצה להשפיע על מערכת המשפט, מוטב שיתחיל בכך שיחזיר לשופטים את תפקידם ויתן להם להכריע גם כאשר התביעה וההגנה מביאים בפניהם מוצר מוגמר. ומי שחרד לשלטון החוק, מוטב שלא ישקוט עד שכל נושא עסקות הטיעון ואישורן יעבור טלטלה עזה. אנחנו מבטיחים להמשיך לעקוב, לנדנד ולהתריע.