פרשת
הרב אלון פגעה ברבים בתוך הציונות הדתית. אמת זו נכונה הן לגבי מחנה נאמני הרב והן לגבי מחנה מתנגדיו. ולכן, בדיעבד נראה כי התנהלותו של פורום 'תקנה' בפרשה הייתה שגויה. לפחות במבחן התוצאה. כמובן שהצורך לחקור בצורה דיסקרטית מחנכים ואנשי ציבור שיש נגדם טענות על כישלון מוסרי - הוא אמיתי ומחויב המציאות. אולם כאשר שני הצדדים מתבצרים בעמדתם ואף משתמשים לשם כך בכלי התקשורת, נראה כי הנזק גדול בהרבה מהתועלת. שהרי המאבק המכוער שהתפתח סביב פרשת הרב אלון, יצר מציאות בה האמון של כולנו נחלש לא בצד המואשם בפרשה, אלא גם בחברי הפורום שמלכתחילה הרי התכוונו להגן על כולנו מפניו. מה שקרה זה חשש לחילול ה' וגרימת נזק גדול לציבור הדתי, כולל חרושת שמועות והאשמות שמלווה את הציונות הדתית כצל כבד בשנתיים האחרונות.
נכון שהלקח המרכזי שפרשה זו לימדה את כולנו הוא שאין טעם בהשתקה, שהרי תמיד בסופו של דבר הדברים יוצאים החוצה, והשמועות מרעילות את האווירה בין אם הן נכונות או אינן נכונות.
חמור לא פחות הוא הניסיון לקחת בעלות על האמת ועל השקר ולהחליט לציבור מה הוא צריך לדעת ומה ראוי שלא ידע. הנוהגים כך מתנהלים לפי תפישה הרואה בציבור ילדים קטנים שאינם יכולים להבחין בעצמם בין טוב ורע. יש בכך סוג של פטרונות שהיא משורשי הרוע שהרחיקו רבים מהחוויה הדתית. כביכול המנהיגים הרוחניים, במסווה של צדקנות, החליטו להסתיר מידע, תהליך שיצר גם תת-תרבות של מקורבים ומקורבי מקורבים השולטים בידע ומנצלים אותו על חשבון הקהילה כולה.
נכון שלא כל בעיה מוסרית היא עבירה פלילית ולא על כל מעשה ניתן להביא את החוטא לדין פלילי בבית משפט ישראלי, ונכון שלעיתים אין בנמצא פתרון ענישתי ברור לכל חטא מוסרי.
הפתרון הראוי לפלונטר משפטי שיש במעשים הנחשבים חטא על-פי ההלכה - ולא על-פי החוק הישראלי - הוא פרסומם הפומבי. כל אדם, ותהא דרגתו רמה ככל שתהיה, שידע כי אם ייפול, מעשיו יפורסמו (כמובן אם יש עדויות מוצקות להאשמתו), ייזהר אז שבעתיים בהתנהלותו, ולא ייכנס למקומות העלולים להפיל אותו.
וכך, גם פרשת הרב אלון מוכיחה שוב, כי אור השמש הוא אמצעי החיטוי הטוב ביותר, ובעל הנזק המזערי ביותר, לכל סטייה ונפילה.
