גלי מחאות הקיץ מול רוחות של סתיו רוחות סתיו מתחילות כבר לנשב, וגלי המחאות של הקיץ 2011 כבר דועכים לאיטם, אל מה שנראה כמו זיכרון רחוק של אחדות ההמונים. ורק גלעד יקר אחד, נתן עוד דחיפה קלה של תחושת אחדות לאומית חוצת גבולות ומחנות. תחושת אופוריה של "יש! עשינו זאת!", לצד תחושה של התעלות הנפש, מהאחדות הזו, שאזרחי המדינה הזו כל-כך כמהים לה.
הקיץ החם חלף עבר לו. הסתיו שלנו מחזיק מעמד בדרך כלל יום וחצי, ובקרוב יהיה כאן עוד חורף ישראלי. עונות המעבר מחזיקות כאן מעמד, בדיוק כמו מצב הרוח הלאומי והנושא החם שעל הפרק. אולי יום אחד, או יום וחצי לכל היותר. החיים כאן הם מחרוזת של אירועים, שאף אחד מהם אינו פנינה שמישהו היה רוצה לנצור ולשמור. קל מדי לעבור לאירוע הבא מבלי למצות את האירוע הנוכחי. כך מייצרים גשרים של מכביות ותקרות של אולמות לחתונות.
Next, next, wizard בעולם התוכנה יש לזה שם: "נקסט, נקסט, וויזארד" (next, next wizard). זהו המיקוד הבלתי ממוקד הזה באירועים עצמם, המהווה תחליף למיקוד ברצף האירועים המרכיבים את המחרוזת, וציר הזמן המחבר אותם יחדיו ויוצר תהליכים ארוכי טווח. המיקוד הבלתי ממוקד הזה הוא אספקלריה למצבנו הלאומי, אבל גם, ובמיוחד, למצבנו האישי.
אנחנו מרוכזים באירוע הבודד, תמיד באירוע ותמיד רק בו. מדי פעם מנתרת לה לתוך ההכרה איזו תובנה המחברת את האירוע עם מחרוזת האירועים, אך בדרך כלל גם התובנה הזו היא נקודתית. הסתכלות מערכתית, רוחבית, השוואתית, התבוננות רחבה ומקיפה היא על-פי רוב נדירה עד מאוד. אין זמן. צריך למהר פן נאחר. השפן מסיפור עליזה בארץ הפלאות היה נבחר כאן לאיש השנה בכל שנה מחדש, והפופולריות שלו הייתה מעמידה באור מגוחך אפילו את זו של ביבי אחרי גלעד.
מכונת האירועים לשירותך 24 על 7 לכאורה, יש לכולנו תירוץ טוב. קצב האירועים כאן לא מותיר שום ברירה. יום רודף יום, ואירוע רודף אירוע, מחדל, פיגוע, שימוע. המחרוזת מספקת אירועים לרוב: שחיתות, הפקרות, רצח פלילי או טבח לאומני, מעילה בכספים או צביטה פוליטית בישבנים, הפגנה על הפרטה, או הפרטה של הפגנה, משהו תמיד ממלא את החלל של מכונת האירועים הציבורית.
במציאות של אירועים נקודתיים כאלה, תמיד יש נטייה לראות את העולם דרך האירוע, ודרכו בלבד. אם זו סכנה (למשל שחרור אלף טרוריסטים), אז תכף ומיד מתמלאים האולפנים והעיתונים בפרשנים מטעם עצמם, בלוחמים בעבר או בהווה, ולכל אחד מהם סיפור אישי, נקודת מבט אישית, חוויה אישית, היכרות אישית, משהו אישי שקשור למצב ולאירוע שבכותרות. וכאשר נמאס לשמוע את הלוחמים, נביא לאולפן את המורה של האחיין (שפגשה את קורבן הסיפור פעם כשחיפשה את החתול התועה שלה ונתקלה במקרה בדודתו של...).
ליף כגיבורת-על? הנרטיב של כל סיפור טוב מחייב שיהיה בסיפור הזה מישהו רע ומישהו טוב, שיהיה בו גיבור-על שיציל את המצב, שיהיה סוף טוב וכולנו נוכל לעבור מהר אל האירוע של הסיפור הבא. מטוס סבנה או אוניית אלטלנה, שחיתות בממשלה או נשיקה אסורה בלשכה, מי כאן הגיבור? מי יישא את האתוס על כתפיו? מי יהיה הגיבור שלנו, עד הגיבור הבא?
את גל המחאות של קיץ 2011 סימלה דפני ליף. משום מה, נקבצו ובאו בצל היתד שתקעה בשדרה הראשית של עיר ללא הפסקה, כמה מאות חובבי קמפינג שהאמינו באמת ובתמים שהם הולכים לשנות כאן משהו היסטרי באופן היסטורי. דבר הוביל לדבר, אירוע לאירוע, מירוץ נגד השעון לקראת הפגנה של חצי מיליון, והופ!
הופ! And there’s no more hope.
קיץ 2011, מי עשה ביבי בבריכה? ביבי עשה על כולנו ביבי. ובדיוק כמו בסיפור על ההוא שלא שם קצוץ על השלט בבריכה, ועלה על המקפצה לנוכח עיניהם הנדהמות של הקהל, ועשה את הביבי שלו מהמקפצה. האמנות המתריסה מבית המדרש של ביבי הולידה אחד בשם טרכטנברג. אותו טרכטנברג נאבק עם ליף על התואר "גיבור-העל של מחאות הקיץ". היה לו קל. כשבחור גדול-מידות שוחה בבריכה נגד הכיוון של ילדה חסרת ניסיון ומצופים, אין לה סיכוי בכלל.
כאשר ביבי היה עדיין בשלב המנומנם בהקשר של המחאה, פנו אל ליף וחבורתה עשרות יועצים, אנשי תקשורת, אנשי חברה, אנשי אקדמיה, אנשי רוח, אסטרטגים, פרסומאים, יחצנים, כלכלנים, משפטנים, רופאים, ומי לא?
רובין-ליף-מאניה ליף וחבורתה היו שבויים בקונספציה של גיבורי-על. האזרחים נשאו אותם על כתפיהם לקול תשואות ההמון, והצביעו ברגליהם בכל עת שחבורת ליף קראה להם לשוב ולבוא לכיכר או לשדרה. האגדה החדשה של ישראל, ביקשה ליצור לה את רובין הוד שלה (במקום ביער שרווד, ביער רוטשילד).
זה הרובין-ליף שלוקח מהעשירים ונותן לעניים. ואם אפשר עוד בקשה, אז גם שהגיבורה תהיה אישה. חיבור של כל האנטי שיכול להיות נגד הממסד הגברי-צבאי-עסקי. הציבוריות ביקשה גיבורי-על, והם באו. ראיונות בתקשורת, התחככות בגדולים לאור הזרקורים, והרבה, הרבה מאוד, הרבה מדי, חורים שחורים. חורים שחורים של דיקטטורה הומוגנית מבית היוצר של חבורת ליף, לצד מיחזור של כל כללי הפוליטיקה הפנימית בסגנון מפא"י של "אנשי שלומנו".
העיקר הכוונה (אבל גם המעשה) "העיקר הכוונה" אומר הפתגם הידוע, ואומר לנו משהו אחר לחלוטין ממה שנהוג לחשוב שכוונתו לומר. אנו נוהגים לעשות שימוש במטבע הלשון הזה בהקשר של נחמה למקרה של כישלון, ואז אומרים לנכשל: "העיקר הכוונה".
אבל האמת שמאחורי מטבע הלשון הזה שונה בתכלית, והיא מעניקה לו מימד מלא ושלם יותר כאשר בוחנים את המילה "כוונה" לאור המשמעויות היותר דתיות שלה. משם עולה, כי הכוונה היא העיקר והיא שתקבע את התוצאה שבאחרית המעשה. אך אין הכוונה מסירה את האחריות מן העושה.
אם התכוונת לטוב ועשית טוב, יצא טוב.
לעומת זאת, אם התכוונת לרע ועשית רע, יצא רע.
אבל במקרה של הרובין-ליף-מאניה, הכוונה הייתה טובה והביצוע היה רע, ועל כן התוצאה הייתה רעה.
ביבי אולי עלה אל המקפצה ועשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב בבריכה הציבורית, אבל מי שהזמינה אותו לבריכה וסיפקה לו את המקפצה הייתה הציבוריות הישראלית שהלכה אחרי הרובין-ליף-מאניה כמו אחרי החלילן מהמלין. דפני חיללה על יתד של אוהל, ואנחנו נהרנו לכיכרות וציפינו שיצא מזה משהו חיובי. שינוי היסטרי והיסטורי לא היה, רק קול אכזבה רמה למראה המופע של ה-wizard מהמקפצה.
ההתפכחות, האחריות, השיטתיות אנחנו מלינים על הממשלה שעושה מיקור חוץ של אחריותה, של יחסיה עם אזרחיה, על חברי הכנסת המנומנמים בישיבות מליאה, ועל עיתונאים המחזרים אחרי גבירים עתירי הון בשביל לתחזק את העיתון עם קצת ממון. אנחנו ממעטים לבקר את עצמנו על כך שרוב רובו של השיח הציבורי נסוב יותר מדי על ביקורת ופחות מדי על מעשים.
מי שחפצים לשנות מצבים שהתקבעו במשך שנים ארוכות, שנים של השארת עתידה של הבריכה הציבורית בידי 120 אנשי תחזוקה, או בידי צוות הנהלת הבריכה (שהולך ותופח למימדים מדאיגים ומונה כבר למעלה מ-30 שרים טוחני מים) - צפויים לאכזבות חוזרות ונשנות בדמות אירועים בדידים (אך הם למעשה מחרוזת של אנטי-פנינים).
את המחרוזת המעוותת הזו של ה"אנטי-פנינים", אי-אפשר להפוך למחרוזת של פנינים רק על-ידי הזמנת אנטי-גיבורי-על-רובין-ליף-מאנים. הציבור שאכפת לו מהבריכה הציבורית צריך לשנס מותניים, לאסוף את חלציו, להתפכח מהאשליה של גיבורי-על-רובין-ליף-מאנים, לקחת אחריות ולחדול מישיבה על היציע של הבריכה, לאסוף את הזבל מהדשא, לכתוב שוב את השלט עם הוראות "מותר ואסור", לחטא את המלתחות, לוודא שהנהלת הבריכה וצוות התחזוקה בקיאים בתפקידם ופועלים בהתאם להנחיות בעל הבית הציבורי, ומעל לכל - לא לצפות לניסים. לפעול בשיטתיות ולהתערב באופן תדיר בישיבות ההנהלה והמדיניות. ליף היא לא תחליף לכל אלה, אבל היא נורת אזהרה מעולה וכתם אדום צף במים המרמז על כך שבהיעדר פיקוח ציבורי, מנכ"ל הבריכה עושה מהמקפצה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
