שוק קשור אצלי בצבע, בטעם ובריח. ובמשהו הרבה יותר חשוב, והוא המיזוג בין הפלורה לבין הפאונה, בין החי והצומח. כאן הם ביחד - חי, צומח, דומם - בהרמוניה מופלאה. מהות החיים. אבל לא זו בלבד. השוק היה בימי קדם מה שמהווה ה"פייסבוק" בימינו - זירה של קח ותן לא רק של מצרכים אלא של מחשבות ואורחות חיים, כמו השוק האתונאי ה"אגורה". מקור הדמוקרטיה. שם התחילה "מהפכת התודעה". אבל תכלית ביקורי בשוק הכרמל הייתה הרבה פחות הגיגית והרבה יותר מעשית. הכנת ריבת תפוחי עץ שהזמינה בתי. הכנת ריבות נמנית עם תחביביי. אלא שריבת תפוחים לבד, בשל המרקם המימי והלא צמיגי זקוקה לתוספת. צריך להוסיף עוד אי אלה פירות, גם אם בכמות קטנה. כמו גויאבה בעונה, שזיף מכול סוג שהוא, עגבניות צ'רי וכיו"ב. את אלה אני מעדיף לקנות בשוק הכרמל ולא בסופר או בחנות ירקות.
בניגוד גמור לשוק מחנה יהודה, שם הרוב המכריע של הדוכנים הם של פירות וירקות, בשוק הכרמל מוצרי הלבשה, כלי מיטה, מגבות וכיו"ב הם הדומיננטיים. מרבצי הכותנה והפוליאסטר האדירים מסין, ערמות של הרים וגבעות גדושים בסווט שֶרטס,טי שרטס, חולצות ,מכנסיים, גרביים, תחתונים, מטפחות, מגבות וסדינים וכול הצעצועים והעדיים והמשחקים מפלסטיק - כולם תוצרת סין. מי שרוצה לחסוך מעצמו מעבר בערוץ הסיני הצפוף יכול לעקוף אותו בצד ימין בשביל מהיר שמוליך אותך ישר לשוק הפירות והירקות. אני משער שאם למישהו בגזברות של עיריית תל אביב היה רעיון להטיל אגרת מעבר מהיר באותו שביל, הוא מהר מאוד היה יורד ממנו. הוא היה נתקל באותם בעלי חניות שמצויים בצד במבנים המוצקים ובהם חנויות כלי בית, סדקית, חומרי ניקוי, דגים ועוד, ולא כדאי להסתבך עם אלה. מאחוריהם יתייצבו כול סוחרי השוק וכן האגודה לזכויות האזרח. בירושלים אין דבר כזה, לעתים הרושם הוא כי שוק מחנה יהודה בניגוד למרכז העיר שבו והעורק הראשי, רחוב יפו - היו צריכים להחליף תפקידים. שכן השוק הוא מאורגן, והבריות נראות שמחות יותר מאשר ברחוב יפו. בעוד שבתל אביב הרושם הוא כי הלקוחות זורמים קדימה, ואילו הירושלמים לעומתם יוצרים שורות אופקיות כאילו שגם כאן הם מוכנים לעבודת הבורא. בחירת פרי,בידי גברת משולה לבחירת אתרוג על-ידי אברך.יש זמן. מה בוער.
לעומת מחנה יהודה, שוק הכרמל, כמו העיר שבו הוא נמצא, חופשי ופתוח. אין עליו כיפה קשוחה כמו בשוק מחנה יהודה בירושלים. הכול פתוח, חופשי. אתה יכול להיתקל בחלק העליון של גופם של אישה או של גבר שתא ההלבשה הוא ערמת חולצות, ואלה מודדים, ויש בעלי דוכנים ששמים גם מראה. אין להעלות על קצה הדעת מחזה כזה בשוק מחנה יהודה. גם לא של גברים. פה תשמע רוכל צועק למודדת: "נו ילדה, זה בסדר על הבז'אז'ים?". "מה?" - זאת נשמעת שואלת, ובעל הדוכן אליי: "הכוסיות האלה לא יודעות שבז'אז'ים זה ציצים גדולים - מה תאמר?". ואני אומר: "נכון!". והוא אומר: "אתה רוצה לשמוע סיפור?". ואני רוצה. "לא תאמין. בפורים היו ילדות אצל השכן, יחזקאל, כאן ממול, שמוכר פירות. החזה של נערות, אני לא צריך להגיד לך, לא מפותח. הן קנו אשכוליות עגולות קטנות, רכות כבר בסוף העונה, ושמו תחת החזיות. יחזקאל שאל אותם: מדוע אתן לא ממלאות בצמר גפן. והן אמרו לו שזה מעניין יותר. אתה מאמין?" אני מאמין. והוא מרגיע אותי: "זה היה בפורים".
בהקשר זה, וזה בלבד, הדבר הראשון שמכה בך הוא שפע של שדיים טבעיים. מה לעשות - בי זה מכה. ואני קורא לאלה בשמם המפורש, מכיוון שיש בעיות בין היתר, בלשון רבים, כאשר מדובר בחזה, שזה עשוי להצביע על חזה עוף, שגם הוא מצוי בשפע. ויש בעיה. ככה כותב קורא באתר תפוז: "כידוע לי המילה שָד היא בצורת יחיד (זכר) ועל כן צורת רבים היא שדָיים. מה היא צורת רבים של חזה, אם קיימת בכלל?! נתקלתי בספר במשפט: 'נשים בעלות החזות הדשנים...'- וזה קצת לא הסתדר לי. אשמח לתשובה, יום טוב".
לא מצאתי את התשובה ליום טוב וכדי למנוע כניסה לגוגל וכול השאר, אני כותב "שדיים" ואין מי שלא יבין. אלה גם אובייקטים ראויים שמככבים, בין היתר, ב"שיר השירים". אם להשוות את המצב בין שוק הכרמל לבין שוק מחנה יהודה בירושלים, הרי אנו מדברים במזג אוויר של 26 מעלות בכול אחת מן הערים הללו. כלומר בירושלים חם באותה מידה. אבל לא תראה קצה קיצו של שד בשוק בעיר הקודש. הוא נמצא חבוי, כמו מטמון או אפיקומן, מתחת לכמה שכבות, מלבד החזייה, ועוד מחלצות צניעות. לעומת זאת בתל אביב, הכול גלוי ולרוב מוותרים על מה שנקרא בז'רגון הדתי "סומך נופלים".
אשר לקהל הלקוחות, יש להודות, שחרף נתונים סטטיסטיים על העוני הישראלי, גם הגבר וגם האישה לא נראים בשוק כלוקים בחוסר קלוריות. יש פה ושם איזו חתיכה, אבל היא חריגה. ואני חושב לי אחת מן השתיים: הרזים מדירים רגליהם מן השוק. זאת חידה לעצמה. יש גם שוק ירקות ופירות. אומנם בתל אביב אלה פחות דומיננטיים מאשר בשוק מחנה יהודה אבל בריאים באותה מידה. אפשרות אחרת סבירה יותר היא שהישראלים שמנים. ואם אצל גבר זה נראה כמעט טבעי שכרסו תלויה לו, אצל אישה זה יותר מורגש. מה קורה לנשים הללו, לאחר שנות הנעורים שבהן הן נראות חתיכות. בשוק הכרמל אתה לא מוצא אותן. הכול מלא כאן, דשן ומיצי וציצי מאוד. מי שאוהב סוג כזה, זה די מתאבן. תופעה אחרת הם גברים עם מקלות. ואלה לא צולעים. אתה תוהה אם מטה זה משמש לא רק משענת אלא גם לצרכים אחרים. כמו פילוס מקום, בין ההמונים, הורדת שקית ניילון או אפילו גלגול של פרי מתוך ערמה לאמצע הדרך ואיסופו לתרמיל. אחרת עשוי להתקבל הרושם שבאיזה שהוא מקום בשוק ישנה אספה של בעלי מקלות הליכה, פעם סמל של סטאטוס.
יהודי יפני? לעומת זאת לא תראה תיירים רבים. נתקלתי בזוג יפנים שיצאו מן השוק והתיישבו מולי בכיסאות הברזל. ברחבה לפני השוק בחרה העירייה להציב כסאות ברזל, שהם גם כיסאות מוצקים ולא ניידים, וגם פיסול מודרני. תקועים בבטון ולא ניתנים להזזה. הבעיה שאינם מוצלים, ולא נעים כאשר השמש קופחת או שיורד גשם, אבל טוב שיש כסאות. יושבים עליהם אנשים. כאשר אני באתי לשוק בסוף השבוע מצאתי את רובם קוראים. לרגע נדמה לך שהגעת לספרייה עירונית עכשווית שהגה איזה בחור מבריק מאגף התרבות של העירייה. מה יכול להיות מושך יותר את העין מאשר מתחם קריאה בפתח השוק. עד שאתה שם לב שהם קוראים בשקיקה את הפרסומון "תל אביב", שמצוי בערימה גדולה בצד, והבחור מדי פעם בפעם שולף ומחלק. כאשר הוא רואה אדם יושב על כיסא הברזל ולא קורא, הוא רץ ומביא לו את "תל אביב". וזה אומנם סיים לקרוא את הגיליון והוריד אותו, אבל אם מביאים חינמון, קוראים אותו שוב פעם. ככה שזר שמופיע, בסוף שבוע, רואה לפניו תמיד ציבור קוראים. עם הספר. שלא יגידו שתל אביב נבערת מדעת.
עוד לפני שהבחור הספיק להביא לזוג היפני זוג "תל אביבי" שאלתי את הגבר שחבש כיפה: Japanese Jew? והוא ענה לי Velly nice - יפה מאוד. היפנים כידוע לא מכירים בר'. ואני קם, קד קידה ואומר לו מה שלמדתי ביפן: Arigato - תודה, ואז גם הוא והאישה שלצדו קמים וקדים גם כן, וכבר מתאסף קהל לראות אם יש איזה מופע במקום.