על פניו נראה כי גלי ההדף של המחאה בחודשי הקיץ האחרונים התנפצו לכל עבר. יש אשר אמרו כי ההמון הזועם בא על שכרו עם התפטרותה של זהבית כהן שנאלצה לתת את ראשה, ויש אשר הוסיפו שגם החגיגה התקשורתית סביב חזרתו של גלעד שליט הביתה, הייתה היסח דעת נוסף מאותה דרישה ילדותית ל"צדק חברתי". האלפים שבאו להפגין אמש (29.10.11) בכיכר באו בעצם לומר שהלך הרוח לא הושתק, הוא מבעבע מתחת לפני השטח ואוגר כוחות מחודשים עד להתפרצות מחודשת. התקשורת מיהרה להכריז על הפגנה מנומנמת, על קרע בצמרת ההגנה ועל חוסר יכולת לשחזר את המומנטום של הפגנת ה"חצי מיליון". אחרי שהתרגלה לראות מאות אלפים ברחובות, קשה לה להסתפק שוב רק באלפים בודדים. על כאלה יש לומר כי מי שממהר להספיד את המחאה רק בגלל כמות המפגינים, לא מבין את איכויותיה האמיתיות. לא גראד מהדרום, אבו-מאזן באו"ם או משבר כלכלי עולמי יצליחו להחזיר חזרה את השד החברתי חזרה לבקבוק. בשטח, איומי החרם הצרכני נישאים עדיין באוויר, גם המוצרים של תנובה נותרים כפי שהם על המדפים והחלטת חברת החשמל להעלות את התעריפים רק מוסיפה קיסם למדורה. כל מי שחושב שהאיום הביטחוני חוזר פעם נוספת להשתלט על סדר היום, לא למד את לקח ספטמבר (או"ם שמום). גם אם ניאלץ לצאת ל"עופרת יצוקה 2" אסור להתבלבל - הבחירות הבאות יקומו ויפלו על סדר יום חברתי.