1. זה לא מחמת הספק שיהיה ברור:
יעקב וינרוט לא זוכה מחמת הספק, אלא זיכוי מלא. כאשר השופט גלעד נויטל אומר שהאשמה לא הוכחה מעבר לספק סביר, ושיש אפשרות סבירה אחרת להסביר את הראיות, הוא הולך בעקבות הקו שהתוותה הפסיקה למקרים בהם מדובר בראיות נסיבתיות. במקרים אלו, על בית המשפט לשקול האם הפירוש של התביעה הוא היחיד המתקבל על הדעת לנוכח הראיות, או שמא יש אפשרויות סבירות אחרות.
במקרה הנדון, נויטל פורס את טענות המדינה לפרוסות דקות, אפילו דקיקות, ומול כל הסבר שלה - מסביר הסבר אפשרי חילופי. אין אפילו פרט אחד בו הוא קובע, שגירסת המדינה היא היחידה המתקבלת על הדעת. טענות ההגנה סבירות באותה מידה, ודי בכך. הרי עסקינן במשפט פלילי, בו נטל השכנוע מוטל על המדינה ועליה לעמוד בו ברמה של 90%. וינרוט - וגם
שוקי ויטה באישום השוחד - יצרו מצב של לפחות 50-50. זה זיכוי מוחלט.
2. חוסר אמינות של המדינה גם בקריאה מהירה של פסק הדין, בולטים לעין המקרים בהם קובע נויטל, כי המדינה לא נהגה בצורה אמינה. הקטע המרכזי בהקשר זה הוא קביעתו של נויטל, לפיה המשטרה יכלה לבדוק את טענת ההגנה המרכזית של וינרוט - בדבר שכר הטרחה שלקח, אם בכלל, במקרים דומים לאלו של ויטה, אך לא עשתה זאת. המשמעות חמורה מאוד: במקרה הטוב, החוקרים התרשלו; במקרה הגרוע, הם החליטו להעמיד את וינרוט לדין ויהי מה.
אם המשטרה הייתה עושה זאת, ייתכן שכל כתב האישום לא היה בא לעולם, כי אפשר ומסקנתם של החוקרים - או לפחות של הפרקליטים - הייתה זהה לזו של נויטל: " ישנה אבחנה לגיטימית בין הלקוחות השונים לפי שורת שיקולים ופרמטרים, וניתן להשוות את עניינו של נאשם 1 [ויטה] לעניינם של לקוחות אחרים - עובדי ציבור, ושאינם עובדי ציבור. העדר תעריף אחיד פירושו שכר טירחה מידתי, הולם, זה או אחר - בשקלול השיקולים, שאיננו בהכרח שכר טירחה "מופחת", אלא כזה שהולם למשל את היכולת הכלכלית של לקוח".
הפרקליטות מצידה לא אמרה את האמת כאשר טענה, כי
זאב פלדמן הסתיר מהמשטרה תאונת דרכים שעבר. נויטל מעיר ביובש: הוא כן אמר, וזה מופיע במסמך שהתביעה עצמה הגישה כראיה. הפרקליטות גם לא דייקה, בלשון המעטה, כאשר טענה שוויטה קיבל את הצהרותיהם של
מיכאל צ'רנוי ו
ארקדי גאידמק. שוב היו אלו עדי תביעה שאמרו, כי מדובר בהצהרות של הנישומים בלבד.
מעבר למפלה הקשה שספגה הפרקליטות עם זיכויים של וינרוט (בכל הסעיפים) וויטה (באישום המרכזי), יש כאן דגל אדום בוהק בנוגע ליושר בו נוהלה החקירה, וגם למידת הדיוק של המדינה במקצת מטענותיה. במדינה מתוקנת, דברים אלו היו מחייבים הסקת מסקנות מרחיקת לכת; אבל אצלנו זה לא יקרה.
3. סעיפים 1 ו-2 ביחד בתגובתה לפסק הדין אומרת הפרקליטות שוב ושוב, כי מדובר בזיכוי מחמת הספק. כאמור, זה ממש לא כך. נויטל לא אומר זאת, לא רומז זאת, אלא מסביר במדויק מדוע לא השתכנע מטיעוני המדינה. וכך, לאחר שהפסידה באחד התיקים החשובים ביותר שניהלה בשנים האחרונות, הפרקליטות מנסה לזרות חול בעיני הציבור. במילה אחת: חרפה.
4. ערעור כמעט חסר סיכוי למעלה מ-300 עמודים מחזיק פסק הדין, וכאמור - נויטל לא הותיר ראיה אחת שלא בחן מכל צדדיה. זה אומר, שפסק הדין מבוסס כל-כולו על בחינת הממצאים והעדויות. וזה אומר, שהסיכוי שבית המשפט העליון יתערב בהכרעת הדין הוא אפסי. כפי שהעליון אומר שוב ושוב, צריך לקרות משהו מאוד יוצא דופן כדי שהוא ישים את עצמו בנעליה של הערכאה הדיונית ויבחן שוב את הראיות.
5. רשות המיסים האם לפנינו עוד פרשת שחיתות מבית מדרשה של רשות המיסים, אחרי פרשת
ג'קי מצא ופרשת
דודו ואנונו? התשובה היא שלילית. אין כאן הרשעה בשוחד, אלא במירמה והפרת אמונים. אין כאן הרשעה בעלת משמעות מערכתית על הצורה בה מתנהלת הרשות, כמו בפרשת מצא. אין כאן הרשעה שמשמעותה הענקת עדיפות לנישומים מסוימים על חשבון המדינה, כמו בפרשת ואנונו. יש כאן הרשעה בהתנהגות אישית חמורה ופסולה של עובד בכיר - לא פחות, אבל גם לא יותר.
6. מילה טובה לשופט כבר אמרנו שפסק הדין משתרע על פני יותר מ-300 עמודים. הוא מלאכת מחשבת של ניתוח בסכין דק, תוך הצלבה של נתונים וראיות. והוא ניתן חודש בלבד לאחר סיום הסיכומים, שהשתרעו על פני 1,400 עמודים בכתב ועוד 250 עמודי פרוטוקול. מגיעה מילה טובה, אפילו טובה מאוד, לגלעד נויטל על היעילות שלא פגעה ביסודיות. ולעמיתיו נאמר: תלמדו ממנו.
