א. מפעם לפעם אני נתקל בפרסומים בהם מובאים דברים של יודעי ח"ן מתפוצת ארה"ב המבקשים לסייע לישראל באמצעות "שרות של דוב" שהם מבצעים עבורה ביוזמתם הלא ברוכה. הפעם על הפרק דבריו של ג'רמי בן-עמי,
מעריב, 16.10.11, ("הקיצוץ על חשבונכם").
הקיצוץ על חשבוננו? - אנחנו מסכימים...ג'רמי בן עמי ככל הנראה אינו מבין שאם לא יניח לנו ללמוד מנסיוננו, לעולם לא "נתבגר"...
הפעם מפליא הכותב "לעזור לישראל" בכך שהוא יוצא נגד יוזמה של חברי קונגרס אמריקנים להקפיא סיוע לפלשתינים ע"ס 192 מיליון דולר, ויוזמה של הסנט להקפיא עו 150 מיליון דולר, בתגובה על הליכתם לאו"ם בניגוד להסכמים עליהם חתמו עם ישראל. דהיינו: האיש יוצא נגד הדעה שמפירי חוזה צריכים להענש, ונגד העובדה שהפלשתינים הוזהרו מראש שמהלכיהם החד-צדדיים יובילו לתגובה זו, ובכל זאת התעלמו ממנה והמשיכו בסרבנותם. ומהם טיעוניו? ובכן, טיעוניו הם שיוזמי המהלך בסנט לא יצאו והעידו על יוזמתם בראש חוצות; וכן, "...מנהיגים ישראלים ואמריקנים, כמו גם מומחי ביטחון, הצהירו כי הסיוע לפלשתינים ממלא תפקיד חשוב בשמירה על ביטחון ישראל".
אמר ולא גימגם, דיבר ולא הסמיק ואפילו בגרונו לא כחכח. אולם אפילו השוטים שבחבורה מבינים, שלכל דעה שמשמיע מוחה א' ניתן למצוא מומחה ב' שיגיד את ההיפך. וממתי נקבעים האינטרסים של ישראל ע"י סתם מנהיגים ישראלים ו/או אמריקנים?! לישראל, כמו לארה"ב, מוסדות דמוקרטיים נבחרים ורק הם מוסמכים לדבר בשם ישראל. וראה זה פלא, המוסדות המוסמכים של ישראל לא יצאו נגד היוזמה בסינט. האם הם לא שמעו עליה? כדרך תועמלנים מן המניין, הוא אינו טורח לציין מיהם המנהיגים הישראלים ומומחי הביטחון שבשמם הוא מדבר. סביר להניח שאילו היה מציין את שמם, היה מתברר שהם נמנים על חוגי האופוזיציה ל
ממשלה הנבחרת בישראל ולפיכך שמחים על כל הזדמנות לנגח אותה, משום שאחריות לאומית כבר אינה מחייבת את האופוזיציה, אם אפשר תמורתה להשיג באופן זמני מספר נקודות רייטנג.
הדברים שאמר דיסקין בעניין היכולת הישראלית להסתמך על רצונם הטוב של כוחות ביטחון פלשתינים לשמירת ביטחון אזרחי ישראל, היו טובים לזמנם והיו נכונים למטרה לשמה נאמרו. הניסיון הישראלי עם כוחות ביטחון פלשתינים, בלשון המעטה, אינו טלית שכולה תכלת. כאשר הפלשתינים הולכים בדרך השלום, דהיינו בדרך המו"מ במטרה להגיע להסכם לסיום הסכסוך, כוחות משטרה פלשתינים עשויים להיות גורם קונסטרוקטיבי. כאשר הם הולכים בדרך שעיקרה ניסיון לכפות מהלכים מדיניים ואסטרטגיים על ישראל, ללא מו"מ וללא סיום הסכסוך, כוחות משטרה פלשתינים, הם איום פוטנציאלי.
הבחירה בדרך המו"מ או בדרך העימות, הייתה ונותרה בידי הפלשתינים. אם ימשיכו ללכת בדרך אי-ההדברות, כל החלשה שלהם היא צעד בכיוון הנכון, בניגוד מוחלט לדעתו של. בן-עמי טועה בנקודה מרכזית נוספת: אין מתונים בין הפלשתינים, יש זרמים הסבורים שהדרך העדיפה לחיסולה של ישראל היא הדרך המדינית-כלכלית (מתונה למראית עין), ואחרים שסבורים שהדרך העדיפה היא צבאית ואלימה. ניסיון העבר מלמד שקל מאוד לעבור מהדרך המתונה למראית עין לדרך הצבאית והאלימה, ואך שוטה יתעלם מכך.
הסיוע לפלשתינים כשלעצמו, מעולם לא היה אינטרס אמריקני; ההיפך הוא הנכון. במרבית המקרים מקבלי סיוע אמריקני הפכו ליריבי ולאויבי ארה"ב, ברגע שארה"ב החליטה ונקטה קו "עצמאי" מדי. הסדר ישראלי ערבי בתנאים מסויימים שאינם קבועים ואינם מוחלטים, הוא אינטרס אמריקני.
כאשר הסיוע משרת הסדר בתנאים אלה, הוא משרת אינטרס אמריקני. אולם כאשר הוא ניתן ללא תכלית ממשית, הוא ביזבוז כספים של משלם המיסים האמריקני בתנאים כלכליים מאוד לא נוחים לארה"ב, ותוספת איום לישראל. את השאלה מה תעשה ישראל אם הרשות תקרוס, צריך מר בן-עמי להשאיר למקבלי ההחלטות בישראל. אם הם אינם מוטרדים מכך, אל לו לעזור להם במקום שלא נתבקש לכך, משום ששרות זה שלו הוא שרות של דוב. בציטוט שמביא בן עמי מדבריו של נתניהו בעניין סיוע לרשות, הוא מבצע פעם שרות שלילי לישראל. נתניהו אמר את הדברים בהקשר לתהליך שלום במזרח התיכון, שבליבו מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הרשות הפלשתינית. באין מו"מ כזה, אין תהליך שלום, ובאין תהליך שלום אין שום סיבה הגיונית לישראל להזמין גורמי חוץ שיחזקו את סרבני השלום של הרשות.
את דבריו מסיים בן-עמי באמירה: "המשותף לנו היהודים-האמריקנים והישראלים, היא הדאגה לשלום ישראל ולביטחונה...". האומנם?! הדרך בה הוא מבקש להוכיח זאת מוזרה, שלא לומר נואלת. אין צורך ואין סיבה שבן-עמי או ידידים אחרים של ישראל, אם הם באמת ידידיה, יכתיבו לישראל מהם האינטרסים שלה, מה משרת את השלום ומה משרת את הביטחון הלאומי. מותר כמובן שתהיה להם דעה משלהם בכל נושא, וגם בנושא זה. אולם, את המדיניות הישראלית צריך לקבוע ולהביע העם בישראל באמצעות נבחריו, ומי שמבקש באמת ובתמים לסייע לישראל, חייב לתמוך בממשלה הדמוקרטית הנבחרת שלה; זו הממשלה המייצגת את דעת רוב הציבור ולא מומחים אנונימיים, או אופוזיציה אנמית, שבמקרה הטוב מייצגת מיעוט או בקבוצות שוליים כאלה ואחרות, שניתן למצא כמותן בכל מסגרת דמוקרטית פלורליסטית.
שום דבר מלבד מו"מ ישיר בין הצדדים ללא תנאים מוקדמים, אינו מקדם את השלום ואינו משרת את השלום. ולכן כל עוד הרשות הפלשתינית נמנעת מהמהלך היחיד שיכול להביא שלום אמיתי לאזור ולסיים את הסכסוך, אין צורך ואין סיבה לסייע לה להתמיד בסרבנותה.
- התנהלות הרופאים המתמחים ועמיתיהם המומחים היא שערוריה ציבורית. נראה שהגיע הזמן לעשות סדר במערכת הבריאות לא רק בשאלות הנוגעות לאופיה של הרפואה הציבורית בישראל, לתקציבים לכלים ולאמצעים שהמדינה מעמידה לרשותם, אלא גם בכל הנוגע לארגונים היציגים של הרופאים, מעמדם הסטטוטורי, סמכויותיהם יצוגיותם ושליטתם בציבור שבשמו הם מדברים, כביכול. בעניין זה, עברו הרופאים כל גבול והמתמחים עלו על כולם. לא שאין מקום שיבקשו לשפר את תנאי עבודתם ושכרם, ולא שאין מידה של צדק בטענות שונוןת שהם מעלים. אבל קיימת לקונה אחת בלתי נסבלת בהתנהלותם אשר קשורה בהגינות ובעמידה בהתחיבויות - באלה הם כשלון מוחלט.
מותר להם לתבוע שייוצגו ע"י ארגון יציג ומותר להם לבקש להיות מיצגים איש איש לעצמו, אבל משהחליטו על דרכם, אין הם יכולים לעשות פלסתר את התחיבויותיהם. שבועת הרופאים אינה מסמך ריק מתוכן, ואם לא כך, אזי יש להחליפה בהתחיבות משפטית, אישית, קשיחה שתעגן באופן ברור את חובותיהם לציבור המטופלים ולמעבידיהם. הסכמתם לדיוני שכר באמצעות ארגון יציג, מקנה להם יתרונות לא מעטים בשל העוצמה הגלומה בהתארגנות, אבל משהסכימו להיות מיוצגים כארגון, אין הם יכולים לחזור בהם, כאשר לא כל הישגי הארגון היציג מספקים; זה הקוץ האליה של ניהול יחסי עבודה באמצעות ארגון יציג. לחלופין, הם יכולים לפנות לדרך החוזים האישיים, ולהתמודד איש, איש כמידת יכולתו וערכו המקצועי על תנאי העסקתם. או אז, כאשר ההסכם הוא אישי, אם אינם מסכימים לתוכנו, לא יחתמו עליו וילכו לדרכם.
אין ספק שהמדינה שגתה שגיאה חמורה כאשר לא החתימה סטודנטים לרפואה על התחייבות אישית לשרת במערכת הבריאות הציבורית לפחות 7 שנים לאחר גמר התמחותם - שנה על כל שנת לימודים, שאת רובה ככולה מממנת המדינה. אין זה סוד שהכשרת רופא (משום שהוא מסיים עם תואר שלישי, לאחר 7 שנות לימוד) היא היקרה ביותר במשק. ואין זה סוד שאת עיקר העלות בהכשרה זו מממנת המדינה, סכום המגיע לפי אומדנים שונים ל-5 מיליון שקלים ויותר לרופא בממוצע. לא סביר מבחינת האינטרס הציבורי להמשיך במצב בו יקבל הרופא מהמדינה כל מה שנדרש להכשרתו, וכאשר יגיע רגע האמת בו הוא צריך להחזיר את חובו למדינה, יחליט להתמרד, יאיים בפרישה, בירידה מן הארץ או במעבר לעיסוק אחר. את אלה חייבים להפסיק. סטודנט שמשנה את דעתו לגבי המקצוע עד תחילת השנה השניה ללימודים - ניחא. לאחר מכן רק כשלון אקדמי פותר אותו מהצורך להחזיר לציבור מה שהושקע בו על-פי התחיבותו הראשונית לבחור במקצוע הרפואה.
דרך המאבק גם היא מעוררת סימני שאלה קשים לגבי הרמה המוסרית וההגינות הציבורית המנחה מאבק זה. נראה שהמתמחים, לאחר שהפרו את כל כללי המשחק הסבירים ביחסי עבודה, בעטו בארגון היציג שלהם, שיבשו ללא צורך את מהלך העבודה התקין במוסדות בהם הם משרתים וניהלו הדברות אגרסיבית, בוטה ואנרכיסטית, בחרו בדרך הסותרת כל מה שהם אמורים לייצג - סחטנות בוטה כלפי הממשלה ובתי החולים על גבם של החולים. כל ניסיונות ההתפטרות הקולקטיבית של המתמחים אינם אלא מהלכים של סחטנות בוטה, שלמגינת לב קיבלו גיבוי ותמיכה גם מחלק מהרופאים הותיקים ומן המוסדות הרפואיים. ומשום שסברו שהמדינה תתקשה לעמוד בלחץ הציבורי של התפטרות קולקטיטבית, גם הרשו לעצמם לא להופיע לדיוני שכר עם האוצר ולא להתפשר על קוצו של יוד, גם כאשר הלכה המערכת כברת דרך לקראתם, חרף העובדה שחרגו ממסגרת ההסכם הקיבוצי המחייב גם אותם.
גם הניסיון להפוך את התפטרותם למבחן משפטי מבוים של סוגיית
חופש העיסוק, אינו אלא עוד גניבת דעת בשרשרת גניבות הדעת בה נקטו. הדיון המשפט בעניניינם אינו נוגע כהוא זה לסוגיית חופש העיסוק. את הסיעוק בחרו הם ללא שום לחץ חיצוני. את שבועת הרופא נשבעו הם מרצונם החופשי. את הדיון של ארגונם היציג על הסכם שכר חדש אישרו הם מרצונם החופשי. עתה הם מבקשים בשם חופש העיסוק גם את הזכות להפר את כל התחיבויותיהם ועוד לקבל על כך את אישור וחסות בית המשפט - חוצפה ושחצנות שאין כדוגמתה!
אילו באמת רצו לבצע מה שהם כביכול מנועים מלבצע בתוקף צווי בית המשפט, יכלו לעשות זאת לאורך פרק זמן של שנה-שנתיים, כאשר כל מי שאינו מוכן להמשיך, פורש "בזמנו החופשי" על דעתו האישית ובמועד "מקרי" שאינו מתואם עם כל עמיתיו למקצוע או לסקטור. "הקרטליזציה" של מעשה ההתפטרות, היא שהופכת את הנושא מדיון בחופש העיסוק לדיון במאבק מקצועי בלתי-חוקי, הפרת הסכמים וסיכון חיי אדם. וכאן מעמדם לא היה מעולם נפסד יותר.
בכל הטיעונים שהם מעלים קיימת נקודה אחת שלה צריך להדרש בית המשפט באופן בלתי תלוי מכל הנקודות האחרות. ההסכם שחתמה ההסתדרות הרפואית עם המדינה מקיף פרק זמן של 9 שנים, פרק זמן ארוך מאוד ביחסי עבודה על-פי כל אמת מידה שמקובלת שהיא. במציאות נזילה כשלנו, ועל-רקע תנאי ההתחלה של מימוש הסכם העבודה החדש, היה ראוי לקבוע נקודת בוחן לאחר פרק זמן של שלוש או ארבע שנים, ומנגנון לבחינת אופן הביצוע של כל מרכיבי ההסכם ובמידה ובאלה מאובחנות סטיות משמעויות , גם מנגנון תיקון. כל השאר הוא סתם מאבק אלים ואנרכי על תוספות שכר במרכז. ולכך אין כל צידוק.
- "הצדיק" אלקין. בראיון היומי, מעריב, 24.10.11, מספר לנו אלקין ש"... לבני היא האחרונה שיכולה להטיף מוסר בעינייני עסקת שליט, כי היא הייתה גורם דומיננטי בממשלה שאפשרה בחירות בעזה שהבילו לשלטון החמאס". נראה שאלקין סבור שכל הציבור הישראלי לוקה באמנזיה או שיש לו עסק עם שוטים מדופלמים. מה שהוא אומר על לבני נכון, אבל אינו רלוונטי לנושא הדיון.
שליט נחטף ב-2006, לפני הבחירות שהעלו את החמאס לשלטון. התנהלותה של ממשלת הליכוד בנושא שליט במשך כשנתיים וחצי לא הייתה שונה מהותית מהתנהלותה של ממשלת קדימה שקדמה לה. כאשר הביאה לשינוי, שינוי זה אינו מוסכם על חלקים גדולים בציבור, ועל הביקורת הציבורית העקרית - החשש מפני חזרת רבים מהמשוחררים לפעילות טרור - אין לממשלת הליכוד תשובה טובה.
אין לה תשובה טובה גם לביקורתן של המשפחות השכולות, שנזנחו בצידי הדרך, ומשהחליט ראוה"מ לבצע מהלך שיש בו תרומה לתדמיתו, הדף לצדדים את כל השיקולים הנכונים והחשובים האחרים.
אם צריך לבקר את לבני, וצריך, הביקורת חייבת להתמקד בשתי נקודות: ראשית, העיתוי בו בחרה לבני להביע במפורש ובבפומבי את עמדתה (לאחר מעשה...); ושנית, כדרכה, היא "בוכה" על חלב שנשפך ואינה מציעה שום דבר קונקרטי שיכול להצביע על כך שיש לה דרך אחרת או מושג שונה על האופן שבו צריכה הייתה הממשלה לנהוג.
לבני נהגה בנושא שליט כפי שהיא נוהגת בשאר הנושאים העומדים ברומו של עולמנו בימים אלה - התעלמות, התיחסות חסרת משמעות, או הטפות מוסר צדקניות. לבני אינה נוהגת כטוענת רצינית לשלטון, אלא כפרשנית. ראש אופוזיציה, אף שאינו השלטון עצמו, מייצג קבוצות אזרחים רחבות למדי, ותפקידו להיות רלוונטי ומשפיע. לבני, מזה זמן רב לא רלוונטית לניהול עינייני המדינה ולא באמת משפיעה. זו חולשתה הגדולה והאמיתית.
- "חרם צרכנים" הוא אחד הביטויים של המחאה החברתית של הקיץ האחרון. במובנים מסויימים אף לקדם לשלב ההפגנות שיזמה והניעה המחאה, ואף תרם להנעת הציבור להשתתף בהפגנות אלה. בדמוקרטיות מערביות ובראשן ארה"ב, "חרם צרכנים" הוא כלי אפקטיבי וידוע מכבר למאבק ציבורי בשרירות ליבם של חברות ובעלי עסקים המנסים את מזלם בהפקעת מחירים או בגריפת רווחים מוגזמים מהציבור תמורת מוצרים ושרותים שהם מספקים לו.
הלוגיקה ברורה ופשוטה: לעסק תמיד כוח עודף על לקוח בודד, ומאידך הוא תמיד נחות מול התארגנות של צרכנים. הפנמת תובנה זו היא מפתח לניצול יעיל של "חרם צרכנים". חרם הקוטג' ומחאת מחירי הדלק הוכיחו את אוניברסליותה של תיזה זו גם למקומותינו. אילו השכילה המחאה לרתום מנגנון זה לפעולה רציפה ושיטתית במשק, יכולה הייתה לקדם נושאים לא מעטים, במקביל לפעולותיהן של הוועדות המקצועיות ושל הממשלה. ל"חרם צרכנים" אפקט כמעט מיידי, ובסוף שנת תקציב, כאשר החברות המסחריות מתקרבות למועד הצגת מאזניהן השנתיים, עוצמתו גדולה שבעתיים. מלבד אפיזודות אחדות שבהן נקטו הסטודנטים יוזמה, לא השכילו מובילי המחאה האחרים להיות קונקרטיים, והם ממשיכים "להרוג" את רוח המחאה באמצעות סיסמאות סרק, הפגנות סרק, ואידיאות הזויות.
בצד הדברים הקודמים, אני מבקש להוסיף מספר הערות: א. אינני אוהב את המילה חרם. מילה זו משקפת לדידי מצב בלתי רציונלי, גישה עויינת הנובעת בדרך כלל ממניעים אידיאולוגיים קיצוניים ובאה לסמן "מוקצה מחמת מיאוס" שבמרומז אין לו תקנה.
במקום "חרם" אני מעדיף שימוש במלה "שביתה" - "שביתת קונים" או "שביתת צרכנים". שביתה באה לומר שמתקיים מאבק בין הספקים לצרכנים, שני הצדדים של המשק על מערכת יחסים הוגנת וסבירה ביניהם, ומשהושג איזו סביר, תמה השביתה והחיים שבים למסלולם התקין. עדיין לא מאוחר להמשיך באופן שיטתי, אולי אפילו בשיתוף עם ארגוני צרכנים, לנהל מאבק מסוג זה, תוך התמקדות בספק או שרות שהתנהלותם חורגת במפגיע מנורמה סבירה. כשם ששביתה היא כלי לגיטמי במאבקים ביחסי עבודה בין מעבידים לעובדים, כך גם במקרה זה.
אולם חייבים לשים לב, גם במקרה זה, ששביתה פראית או בלתי אחראית טומנת בחובה סיכון, שהפגיעה בעסק / שרות שמולו מתנהל המאבק תביא להתמוטטות העסק או לביטול השרות מכל וכל, שהרי מטרת השביתה היא להגיע לפשרה הוגנת ולא להפוך את עושק הציבור למעשה עושק של העסק. אחריות, הגיון בריא, המנעות מקיצוניות, והתחשבות בגורמים כלכליים ועסקיים חייבים להדריך שימוש בכלי-מאבק, וככל שהכלי חזק יותר, כך גדולים יותר האחריות והזהירות הנדרשים מהמבקשים להשתמש בו.
בפגישה עם וועדת הכספים של הכנסת (מעריב, 11.9.11, עמ' 5), טען שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, ש"הקריאה לחרם צרכנים על תנובה הזויה ומקוממת" - לא דובים ולא יער; לא הזויה ולא מקוממת, כפי שכבר נאמר לעיל. ברור שהוא מייצג אינטרסים מסויימים, וברור שאין הם רואים את הנושא דרך עיניו של הצרכן. לדידם גישת ה"הפרד ומשול" הטבעית הקיימת ביחסי תעשיינים ומוכרי שירותים עם הציבור נוחה להם יותר, אבל זו ראיה חד-צדדית בעליל. כאשר ידעו היצרנים והסוחרים שהציבור מודע ליכולתו לשבות שביתת צרכנים ומוכן להרתם תחת הנהגה אחראית לביצוע שביתות כאלה מבלי להתעיף, או אז תעבור מדיניות תמחור המוצרים והשרותים שלהם מטמורפוזה יסודית, וזו תועיל לצרכנים וגם להם.
ברוש מביא נימוקים אחרים ונוספים כדי לתמוך בעמדה שאותה הוא מבטא, אבל רובם אינם שייכים למערכת היחסים הבי-לטרלית שבין העסקים לציבור (אגב, כפי שציינתי לעיל, אני מסכים עם הערתו בעניין השימוש במושג חרם). נכון שההכנסה הפנויה של רוב הציבור נשחקה בגלל מיסוי ישיר ועקיף גבוהים, אבל גם בגלל התיקרויות בלתי מוצדקות. הוא אינו מטפל באחת הסוגיות המרכזיות של המשק הישראלי: רמת פיריון ירודה בעשרות אחוזים מהממוצע במדינות ה-
OECD.
מאחר שעל רוב המוצרים והשרותים מוטל מס (למשל מע"מ) שנגבה כאחוז ממחיר המכירה, העלאת מחיר המכירה מיקרת עוד יותר את המחיר לצרכן שמשלם גם את המס המוגדל. מאידך, לעיתים קרובות כאשר הממשלה מורידה את שעור המיסים, ההורדה אינה עוברת אוטומטית לצרכן, אלא הופכת לתוספת הכנסה לקמעונאי או לסיטונאי. לכל מטבע שני צדדים. שביתת קונים באה להסדיר את יחסי המוכרים והקונים, ושניהם יחד צריכים להדבר עם הממשלה והכנסת ואף לשכנע אותן שיתתרמו את חלקן לאיזון המשקי הרצוי לכולם.
