בשבוע האחרון, ומעט מאוחר מדי יש לומר, עלתה לכותרות היומיומיות סוגיית הגרעין האירני ואף החלה להדיר שינה ממקבלי ההחלטות בישראל ;
בנימין נתניהו מצדו מכנס את חברי ממשלתו ובכירי מערכת הביטחון בכדי לדון בסוגיה מהותית זו, כאשר יש מהם הדוחפים למתקפה ישראלית באירן ויש המסרבים לה בכל תוקף.
זאת ועוד, לאחרונה נשמעו קולות ממקורות שונים הטוענים כי ייתכן שגם נתניהו וגם ברק יידחפו למתקפה שכזו בכדי לחזק את מעמדם בציבור טרם הבחירות שכבר עומדות בפתחנו. סבורני, כי פעולה שתבוסס על שיקולים פוליטיים שכאלו עתידה להיכשל כישלון חרוץ, וזאת כיוון ששיקולי הביטחון והשלכותיהם על הציבור בישראל נעלמים כלא היו. יתרה מזאת, בבוא העת ובטווח הרחוק הרי שכישלון שכזה יכול להביא אף למפלתם הפוליטית של השניים.
יש לזכור כי מאז המתקפה הישראלית במבצע "תמוז" על מתקני הגרעין בעירק ביוני 1981 למדה אירן באופן יסודי וכמעט מיידי את הצורך בביזור מתקני הגרעין שלה ; זאת עשתה על פני שטחה העצום (מעל מיליון וחצי קמ"ר) ולעתים אף הגדילה ועשתה כאשר הציבה מתקנים אסטרטגיים בסמוך לאוכלוסיה גדולה כמו בטהרן אשר תשמש כתעודת ביטוח למניעת מתקפה. ראויה לציון הנקודה, כי עד לעליית השלטון הנוכחי באירן סייעו ארה"ב, מדינות אירופאיות שונות וגם ישראל ביתר שאת למוחמד רזא שאה פהלוי (1979-1941) בפיתוח הגרעין, וכי אם לא הייתה מתחוללת המהפכה ב 1979 הרי שאירן כבר הייתה לכל הפחות בעלת טכנולוגיה גרעינית מתקדמת.
במידה וישראל או ארצות הברית, בכל זאת, יחליטו על התקפה שכזו הן צריכות להביא בחשבון כי תגובתה האלימה של אירן ישירה או עקיפה לא תאחר לבוא. לטעמי, אירן תשכיל להשתמש בזרועות הארגונים שלהם גבולות משותפים עם ישראל (חיזבאללה, חמא"ס ואחרים) אשר בודאי ישמחו להקריב עצמם למען מטרה נעלה שכזו ולעשות את העבודה בשבילה. הנקודה החשובה ביותר במתקפה ישראלית/אמריקנית היא דווקא פנים-אירנית ותוצאתה, שתביא את הציבור באירן לכדי התלכדות מחודשת סביב משטרו של
אחמדינג'אד, אותו הוא פעל לסלק בשנתיים האחרונות.
לסיכום, מתקפה ישראלית באירן תהיה סוג של הימור לא מושכל, שכן הגרעין האירני נמצא בנקודת ה"אל-חזור" וגם אם תפגע יכולתם הרי שזה יהיה באופן מצומצם עד אפסי ולזמן קצוב בלבד. אירן מבחינתה שואפת להשיג נשק שכזה שכן היא מבינה שחָזָקה על נשק מסוג זה היא המפתח להשפעה לא רק אזורית , אלא גם עולמית.
