חיילים פודים גם יתר על כדי דמיהן

שגור על לשונם של כל בר בי רב: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם" (משנה גטין מ"ה ע"א). ומכאן הפרשנות הפשטנית: אסור לשחרר מחבלים. למה? כמה? כמה זה 'דמיהם'? כל זה לא לגמרי ברור. אבל כל המצטטים מהמשנה הזאת אינם טורחים לצטט את המשפט הבא באותה משנה, הנאמר באותה נשימה: "ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויים". פירוש הדברים: אין לעשות פעולות מבצעיות או אחרות כדי לחלץ את השבויים בכוח או בעורמה מפני שמתוך כך יבואו השובים לנהוג באכזריות יתרה עם שבויים עתידיים. רבן שמעון בן גמליאל נוקט טעם אחר: חשש ממותם של השבויים במקרה של כישלון הפעולה, או מנקמה של השובים בשבויים האחרים שנותרו בידם. מכאן נובע לכאורה שמבצע אנטבה היה פסול וניסיון חילוצו של נחשון וקסמן היה אסור על-פי ההלכה. תוצאותיו אכן הצדיקו את חששו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה. האומנם? לא ולא! המבצע לחילוץ נחשון וקסמן היה מבצע חשוב וחיובי ביותר וכמוהו כל מבצע או פעולה שהם חלק מפעילות צבאית מדינית של ישראל. מדוע? מפני שהמשנה הזאת לא דיברה כלל בשבוי שנפל בשבי כחלק ממלחמה כוללת, ולא בחייל שנשלח ע"י המדינה ומתוך חובת הגיוס להילחם או לפעול למענה. המשנה הזאת עוסקת בסוחרי נפשות פיראטיים שהתפרנסו מחטיפת אנשים ומכירתם או פדיונם למרבה במחיר. מולם עמדה קהילה ולא מדינה, ולשבויים היה מחיר 'כדי דמיהם' כמו בתחום מתחומי המסחר. בהקשר כזה אסר מהר"ם מרוטנבורג על פדיונו והוא נותר במאסר כאשר תלמידיו יכולים לבקרו, ללמוד תורה מפיהו ולספק לו מזון ובגדים. לכל זה אין קשר לשבויי מלחמה ולחטיפת חיילים או אזרחים לצורכי מיקוח פוליטי או חבלני-רצחני על-מנת להחליש את מדינת ישראל. במצב כזה, כשם שהסיפא של המשנה ("ואין מבריחין את השבויים") אינה בתוקף, כך גם הרישא שלה ("אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם") אינה בתוקף. נושא שליט הוא חלק ממלחמה כוללת של ישראל באויביה, וכל המהלכים צריכים להתבצע על-פי הערכות והבנות בנושא ביטחון ישראל. זה חלק מדיני מלחמה ומהלכות מדינה וצבא. המבקש ראיה הלכתית ימצא שכל הלכות פדיון שבויים לא הובאו ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם אלא דווקא בהלכות מתנות עניים, בפרק העוסק בדיני צדקה ובסדר הקדימויות להוצאות ממון שנגבה על-ידי הקהילה לצורכי צדקה שונים. שם מקומן של הלכות אלה. אפשר להתנגד נמרצות לכל עסקה מן הטעם הביטחוני ואפשר להיכנע לכל עסקה מאותו טעם ומתוך נימוקים שונים. כך או כך, זה שיקול צבאי או מדיני או ציבורי, אבל למשנת "אין פודין יותר על כדי דמיהם" אין קשר ישיר לנושא. אולי רק קשר רעיוני.

גם בהקשר של המשנה כבר קבעו בעלי התוספות ושאר הראשונים שיש מקרים רבים היוצאים מן הכלל של "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן": אם השבוי הוא אדם מיוחד, מופלג בחוכמה או בחשיבות (ולכן המהר"ם נהג מידת חסידות בעצמו); במצב של סכנת נפשות לשבויים (תוס' גיטין נ"ח ד"ה כל ממון); אם השבויה היא אשתו של האדם שהוא חייב בפדיונה ללא הגבלת ממון; וכן הפודה את עצמו; וכן בזמן שפועלים חוקים אחרים. הרב גורן בספרו 'תורת המדינה' דן בנושא באריכות, בקשר לעסקת ג'יבריל משנת 1985 (עמ' 424 ואילך). לאחר שהוא מביא את כל הנימוקים ההלכתיים והביטחוניים נגד עסקה כזו הוא חותם בדברים הפוכים: "אולם על-אף כל האמור לעיל ייתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך כדי מילוי שליחות של המדינה ששלחה אותם למשימות המלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכול לשחרורם... "ייתכן שעל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם ולהוציא אותם מסכנה הקלה ביותר ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא... ואין להתחשב בעת שחרורם בסיכון ביטחוני ששחרורם עלול לגרום לציבור ולמדינה, מפני שאנו אחראים לנפילתם בשבי... אין להפעיל בהם הקריטריון של 'כדי דמיהם' או 'יתר על כדי דמיהם' בגלל האחריות המוטלת על המדינה ועל הצבא לשמור על חייליו בכל מחיר". והוא מסיים: "זהו מה שנראה בעיניי בסוגיה מסובכת זו". מדוע ביצע הרב גורן מהפך כזה בתשובתו? מצבה של ישראל ומצבו של צה"ל כלפי חייל שבוי דומה מאוד לשני המקרים האחרונים שהובאו לעיל. חייל צה"ל הוא חלק מגופו של צה"ל ואחריות המדינה לחייליה דומה לאחריות איש כלפי אשתו, שחייב בפדיונה ללא כל מגבלה. בנושא זה פועלים חוקים אחרים, לא הלכות צדקה. עמדה דומה הביע בעבר הרב שאול ישראלי זצ"ל. הרב ישראלי, שנודע כאחד הפוסקים המכוננים של הלכות מדינה וחברה, קבע: "כיוון שחיילינו יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה אבל מובנת מאליה שכל האמצעים שיש בידי המדינה עליה לעשות, בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי, כדי לפדותם במקרה שייפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם ח"ו במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי - 'דכולהו איתנהו בה' (בשבי קיימות כל סכנות המלחמה)". בדיני מלחמה לא מפעילים 'חשבון' רגיל לגבי נפגעים. מלחמת לבנון השנייה נפתחה מתוך זעם וחרדה לגורל שני חטופים. בניסיוננו ללמד את חיזבאללה לקח ואולי לפדות את חטופינו נפלו חיילים רבים ונהרגו אזרחים רבים, כ-150 במספר. האם יש להימנע מפעולה צבאית שמחירה פי מאה ממספר החטופים? לא. זה שיקול מדיני וביטחוני לטווח קצר וארוך גם יחד. כשם שמותר לסכן חיים של חיילים אחרים, מעטים או רבים, כדי לחלץ שבוי משביו או כדי למנוע את נפילתו בשבי, כך מותר ליטול סיכונים נוספים כלפי האזרחים. מערכת השיקולים הצבאיים והציבוריים מסורה בידינו לכאן או לכאן. כולם מסכימים שכניעה לטרור היא דבר פסול. הדברים אמורים אפילו 'בכדי דמיהם'. וכי במחיר 'הגיוני' אנחנו מוכנים לחטיפות ולשחרור? היש כאן מחיר הגיוני? זהו שיקול בדיני מלחמה ומדינה ולא בדיני צדקה. החלפת שבויים ואחריותנו כלפי חיילי צה"ל היא שאלה ערכית ואסטרטגית הנוגעת לעתיד החברה והמדינה.