מוטיב ההליכה הכתוב אצל אברהם אבינו, כמו גם בשאר המקורות המקראיים, כמו גם ב
הלך השקפת העולם והמחשבה היהודית לדורותיה, הוא מוטיב מרכזי וחשוב ביותר. השורש
ה.ל.ך לנגזרותיו השונות מופיע במקרא למעלה מ-1,500 פעמים (!) כשברוב המקראות הוא בא במשמעות פשוטה, במשמעות של
צעידה ומעבר רגלי ממקום למקום. ואף על-פי כן, בחלק מן המקורות המקראיים, בבואנו לבחון מהי משמעותו בהקשר שבו הוא מופיע, אין כל ספק שאינו בא במשמעות פשטנית, אלא ישנו עניין וצורך למעיינים וללומדים "חדור והעמק" בפרשנות המילה הטקסטואלית הנגזרת והקשורה לשורש הלזה. יש עניין וצורך בהבנה נוספת, מעין "קומה שנייה של ההבנה" [מדרש גם].
כתוצאה מכך, הסתכלותנו ולימוד לקחי ומוסרי ההשכל הלימודיים, הערכיים, התורניים, הרוחניים והאמוניים יהיו באופן ובגוון שונה. כמו למשל: הבנת המילה
"ויתהלך" המופיעה בהקשר לחנוך: "
ויתהלך חנוך את האלוהים..." [בראשית ה', כ"ב, כ"ד] לעומת אותה מילה המופיעה בהקשר ליואב: "ויצא יואב
ויתהלך בכל ישראל" [דברי הימים א', כ"א, ד'] תהיה שונה. ואכמ"ל.
וגם אומנה, פרשת השבוע, פרשת
"לך לך", פותחת ביחידת תשעה פסוקים ומיוחדותה שגם היא פותחת וחותמת בשורש
ה.ל.ך. שורש זה חוזר על עצמו חמש פעמים (!), בצורות שונות, כעניין שנאמר: "ויאמר י-ה-ו-ה אל אברם:
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...
וילך אברם...
וילך איתו לוט...ויצאו
ללכת ארצה כנען...ויסע אברם
הלוך ונוסע הנגבה". דבר זה מלמדנו שמוטיב ההליכה הוא המוטיב העיקרי והמרכזי להבנת הטקסט המקראי הלזה, כלומר: השורש ה.ל.ך. משמש כ"מוטיב מנחה" להבנה ולחשיבת עומק ואינו בא רק לספר את "הסיפור הפשוט" של צעידתו של אברהם (ושל משפחתו) והמעבר הרגלי שלו ממקום למקום.
נשאלת השאלה: מה התורה באה ללמדנו "בקומה השנייה של ההבנה" בכך שהיא משתמשת בשורש ה.ל.ך כמוטיב מרכזי? האם מכאן יש ללמוד על אברהם אבינו ואישיותו כ"מייסדה ואביה של האומה היהודית לדורותיה" (ראה מאמרי מן השבוע שעבר לפרשת "נח":
"מדוע לא זכה תרח לתהילת עולם")? האם ישנם וקיימים מסרים כלשהם לבניו ולצאצאיו "עד סוף כל הדורות"?!
ונראה לנו לקבוע שאכן כך הם פני הדברים [=דיבורים. ודו"ק]. עצם השימוש בשורש ה.ל.ך והחזרה עליו מספר פעמים באים ללמדנו שהליכתו של אברהם אין הכוונה ל"הליכה פיזית" גרידא, אלא, ואולי בעיקר, כוונת התורה ל"הליכה רוחנית". אשר על כן, הליכה מעין זו יכולה לשמש "מודל לחיקוי", לשעתה ולדורות. בהליכה זו יש כיוון והכוונה עמוקים ורחבי היקף של עוצמות תורניות, רוחניות, ערכיות ואמוניות, והיא מחזקת ומתחזקת את הברית שבין אברהם וקונו, וממילא בין צאצאיו ובין אביהם שבשמיים, בבחינת: "כי ידעתיו. למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו (את) דרך י-ה-ו-ה לעשות...למען הביא י-ה-ו-ה על אברהם את אשר דיבר עליו" [בראשית י"ח, י"ט].
"הליכתו זו של אברהם אבינו תהיה בעתיד מעין 'קופי' ושיכפול להליכתו של משה רבנו" [מדרש גם] היות שמתקיימים בשתי ההליכות אלמנטים ויסודות משותפים של מסירות נפש, "נשמה יתרה" למען כלל ישראל, ויתור על הרצון האישי, העכשווי ואמונה צרופה בציווייו של האל...ולא משנה "מה המחיר שאמורים וצריכים לשלם". הליכה אשר כזו "היא ביצוע נאות, חיובי ומושלם של רצון האל האולטימטיבי" [מדרש גם]. לא בכדי, ציינו כבר באחד מן המאמרים הקודמים שתורתנו הקדושה "פתחה" את החומש הראשון שהוא ספר בראשית במוטיב הליכה, שנאמר: "לך לך" (=בתחילת הפרשה השלישית, פרשת "לך לך", מתחילתה של התורה) ו"חתמה" את החומש האחרון שהוא ספר דברים במוטיב הליכה, שנאמר: וילך משה" (=בתחילת הפרשה השלישית, פרשת "וילך", בסופה של התורה).
ללכת, פירושו לצעוד קדימה! ללכת פירושו "לתפוס כיוון" נכון, יציב ועקבי בעבודת ה': למען עצמך, ביתך, משפחתך ולמען עם ישראל כולו... ויפים הם דברי ידי"ן המלומד, הרב יובל כהן הי"ו, רבה של "האולפנית הגדולה בישראל" (=אולפנית ישורון פתח תקוה) שכתב במאמרו (גם בשמם של הרמב"ם, הספורנו ואחרים):
מהלכיו ומסעותיו של אברהם אבינו לא נבעו (רק) משיקולים גיאוגרפיים, אם בכלל. השיקול המרכזי במהלכיו ומסעותיו היה השיקול החינוכי-רוחני, זה שבעצם הוביל אותו לאורך כל דרכו כמקדש שם שמיים ועושה נפשות. הוא מסוגל לחדור לנפשו של כל אחד (מאיתנו) ולגרום לו לחולל במו ידיו, במו עצמו תהליך רוחני, אישי... אברהם הלך תמיד מצפון לדרום ולהפך ומעולם לא "טס למזרח"... הוא משאיר אחריו שובל הגיוני מעין "תחנות בדרך" ומי מתלמידיו שירצה ללכת בעקבותיו, ימצאם במהרה... אברהם אינו מסתפק בהשקפת עולם סדורה ובמשנה רוחנית ברורה, אלא מכין עבור תלמידיו מפות של ועם "סימון שבילים" ברור ומהוקצע... אברהם אבינו מתמקד במוקדי השפעה מרכזיים ולא מניח לתלמידיו לפקשש וליפול אלא למצוא בכל מקום נקודות להתעצמות...
