כאשר הייתי קטן שבקטנים קנה אבי לאחי הגדול ממני מכאנו. אינכם יודעים מה זה מכאנו? זו הייתה קופסה גדולה ובה חלקי מתכת שונים בצורות שונות ובצבעים של אדום ולבן וירוק. בכל החלקים היו קצובים חורים קטנים. בקופסאות קרטון קטנות היו ברגים ואומים, גלגלים קטנים וצירים וגם שני מברגים ופלייר קטן אחד. כלים המתאימים לאחיזת ידו של ילד בן שש המבקש לבנות אוטו מכבי אש עם מנוף.
אבי רצה שאחי יגדל להיות מהנדס. לי הביא אבא דובי גדול, פרוותו חום-זהוב בהיר, עיניו זכוכית כתומה ואפו חוטי כותנה שחורים. נתנה אימא לאחי את קופסת המכאנו ואת הדובי שלי הניחה בארון, כדי שפרוותו לא תתלכלך חלילה, אפו לא יפרם ועיניו לא תכהנה. התמלא גרוני דמעות מלוחות. "אתה שוב עושה לי ים המלח קטן?" שאלה אימא ונגבה את עיני.
שכב הדוב בארון שנים רבות. לקראת חג הפסח נהגה אימא להוציא את הדובי מהארון. היא הברישה את פרוותו במברשת הבגדים, התפיחה את כרסו משל הייתה זו כרית או כסת, ובדקה את עיניו. כאשר התרופף פעם החוט האוחז בעיניים הכתומות, הזדרזה להחליפו. כאשר דהה מעט קצה אפו של הדוב וחוט הכותנה נקרע, הזדרזה לתקן את החוטם הפצוע ולהשיב את הדובון לארון, שמא תכהנה עיניו.
חלפו שנים רבות. כשנולדו נכדי, הזדרזה סבתם ונתנה לצעיר שבהם את הדובי הנאה. אימי עליה השלום כבר לא יכלה להגן על הדובי הקטן.
נכדי השובב אחז בידו של הדובי ולקח אותו לכל מקום. באצבעות חוקרות הוא בדק את אוזניו ובשיני החלב הקטנות נשך את אפו. הוא שרברב את עיניו לכאן ולכאן ומשך בזנבו. עד מהרה נראה הדוב כגוויה מהלכת. פצע, מכה וחבורה טרייה. לא תואר ולא הדר. קרח מפרוותו, ביטנו מקומטת ומכווצת ופניו מכורכמות. נתלשה עין כתומה והאפון הפך לשפם מסמורטט. אהב נכדי את הסחבה הישנה והחמימה שרצה אחריו לכל מקום, מטאטאת בגדמי רגליה את שבילי הגינה ואת רצפת המטבח.
דובי כהלכתו.
ראתה זאת סבתא ואמרה "אוי ווי, מה קרה לדובי של סבא? כמה חבל!"
לקחה אותו לחנות הצעצועים בקניון. משך המוכר דובים בכל הגדלים ובכל הצבעים שעיניהם מלוכסנות ומחירם שווה לכל נפש. "אולי תקחי גם גמל, אולי גם תנין? אולי גם דרדס כחול? יש לנו מבצע..." שאל.
אמרה לו סבתא : "אינך מבין, קשר סנטימנטלי חזק. של הסבא. לא, לא של הנכד..." .
לקחה אותו למתקן הצעצועים שעלה לא מזמן מרוסיה. הביט בו האיש הסב וחיפש ארוכות בתפר שבעכוזו אחרי תו היצרן. "דוב שכזאתי וככה עושים?" שאל ומשך גבותיו לעבר קרחתו וצקצק בלשונו. שלף מחט מדש חלוקו והחזירה למקומה. הרים את מספריו והניחם באנחה. נד בראשו ופנה לאחוריו. "מאוחר. צריך ללכת הבית. אולי לבוא מחר?"...
פנתה סבתא לאותן תוכניות לחיפוש קרובים. "אולי מישהו שמע? אולי מישהו ראה? כן, אני מחפשת דובי לילדים, משנות הארבעים של המאה הקודמת. רצוי חום-זהוב בהיר, עיניו זכוכית כתומה ואפו כותנה שחורה. אפשר אחרי תאונה קלה, אפשר יד שלישית."
חזר הקריין על הפרטים שמסרה סבתא וביקש מהמאזינים להתקשר , או לכתוב, או לשלוח אס.אם.אס. או דוא"ל...
