כיכר רבין שוב תתמלא באלפים שיבואו לעצרת זיכרון ל
יצחק רבין. הפעם משפחת רבין לא נמנית על המארגנים בגלל סכסוכים פנים משפחתיים ובעיות תקציב.
אפשר היה לצפות שכאשר הודיעה המשפחה על החלטתה לא לקיים עצרת, יקום גוף ציבורי או ממלכתי אחר ויקח על עצמו את ארגון העצרת. לפי דליה רבין, מדובר בתקציב של חצי מיליון שקל, שאם נוריד ממנו את האומנים והתפאורה היקרה שליוותה את האירועים האחרונים אפשר להוזיל את העלויות.
אבל למימסד, לממשלה, נוח מאוד שלא תתקיים עצרת בכיכר. יש אנשים שהיו רוצים להשכיח לחלוטין את אותו רצח ואת אותו רוצח יגאל עמיר שיושב בכלא. היו כאלו שאמרו שהעצרת מיצתה את עצמה והיא הפכה לפוליטית. אין בכך שום פסול. הרצח של רבין היה רצח פוליטי. נקודה.
את אותו דבר אמרו ואומרים על רבע מיליון הישראלים שמילאו את הכיכרות במסגרת המחאה החברתית. עצרות רבין היו סוג של מחאה, ולא רק טקס זיכרון. מחאה נגד רצח פוליטי שפל שאירע במדינת ישראל, מחאה נגד העובדה שלמרות שעברו כל-כך הרבה שנים ולמרות שנכתבו ודוברו כל-כך הרבה מילים, אי-אפשר לומר שהלקח נלמד והרצח הפוליטי הבא אינו אפשרי. ההיפך הוא הנכון. ולכן זו סיבה מספיק טובה לא להפסיק לקיים עצרות לא רק לזכר רבין אלא נגד התופעה הזו שלא נמחקה מהחברה הישראלית והיא מאיימת להרוס כל חלקה ובה בכל רגע.
